גיל ההתגברות

''מרק הבטטה מגיע ראשון. כף ראשונה לטעימה חששנית שלה. ''טעים!'' היא אומרת, ומציינת לטובה את המרקם הקרמי והטעם הטוב...''. שפרה צח מצאה את יטבתה בעיר כמסעדה המתאימה להרחבת הגבולות הקולינריים של בתה המתבגרת

איך יודעים שהילדים מתבגרים? זאת אומרת, חוץ מסימנים מובהקים כמו מצבי רוח מתחלפים, לוק שמתחלף בערך באותה תדירות ושעות של שיחות בטלפון? אצלנו בבית, לפחות, זה מתבטא גם בשבירת הקיבעון הקולינרי. קחו למשל את שחר, בת ה-13 הפרטית שלי: עד עכשיו, כל מה שחרג מהתפריט הקבוע של קורנפלקס בבוקר, שניצל עם פתיתים בצהריים ופיצה-על-פיתה עם ביצה קשה לערב – פשוט לא בא בחשבון. אם היה אירוע משפחתי שכלל יציאה למסעדה, המקסימום שהיא הייתה מוכנה לאכול שם היה צ'יפס או פסטה בלי רוטב, בתוספת הררי קטשופ כמובן, ולקינוח רק גלידת תות. והנה בחודשים האחרונים מסתמנים ניצני שינוי. לאט לאט היא מוכנה לנסות גם דברים חדשים מהמטבח הביתי: פה מרק עדשים, שם קינוח של פירות אפויים. כך שהצעד המתבקש הבא היה לנסות לקחת אותה למסעדה, רק היא ואני. טוב, לא מסעדה-מסעדה, יותר משהו לייט כזה.

יטבתה בעיר בעזריאלי נראתה כמו יעד טוב למתחילים. בלי יותר מדי גינונים, עם הרבה מנות פוטנציאליות לגורי-מסעדות. ''תבחרי מה שאת רוצה'',אני מפרגנת לה. ''פיצה!'' היא זורקת מייד בלי לחשוב. ''לא'', אני מסבירה בסבלנות, ''הרעיון הוא שתנסי משהו שאת לא רגילה לאכול בדרך כלל''. בשלב זה היא משתקעת בתפריט ברצינות ובונה לנו ארוחה זוגית לתפארת: מרק בטטה ואנטי-פסטי כמנות ראשונות, לזניה פטריות וספגטי ברוטב עגבניות מוקרם לעיקריות, ואיזשהו קינוח שעליו עוד נחליט בהמשך.

מרק הבטטה מגיע ראשון. כף ראשונה לטעימה חששנית שלה... ''טעים!'' היא אומרת, ומציינת לטובה את המרקם הקרמי והטעם הטוב, שכנראה הועשר בגבינה כלשהי שניחוחה ניכר במרק. את האנטי-פסטי עם הלבנה לעומת זאת אכלתי כמעט לבדי – בתור אחת שלא נוגעת בירקות, הקונספט קצת מרחיק לכת מבחינתה, אבל מלחם הבית החם והטעים שנלווה אליו היא טורפת פרוסה אחר פרוסה.

אחרי פתיחה כזאת, היא כבר מחכה בקוצר רוח ללזניה, מאכל שהיא למדה לחבב את הגרסה הביתית הפושטית שלו. למרבה האכזבה, זו של יטבתה לא עומדת בתחרות: עלי הבצק רכים מדי, המילוי מלוח מדי, וכל העסק אפוי יותר מדי ועוטה גוון שחום קשות. ''הספגטי יותר מאוזנים'' היא מאבחנת. מאוזנים! לא פחות ולא יותר. ילדה, יש לך עתיד כמבקרת מסעדות כשתגדלי. עם זאת, מדובר במנה ענקית, כמו כל המנות במסעדה, כך שכמה שאכלנו עדיין נותרה כמות נכבדה בצלחת. המלצרית שרואה שאנו מאטות את הקצב מציעה לארוז לנו את היתר הביתה, ושחר מקבלת את ההצעה בשמחה. עכשיו אנחנו גם שמות לב שכמעט מכל שולחן יוצאים מכאן עם שקיות בידיים. מסקנה: ביטבתה כל מנה מספיקה לפחות לשניים, אם לא יותר (רק מה שלקחנו הביתה הספיק לשחר לעוד שלוש ארוחות ערב).

עכשיו מגיעה ההתלבטות הרצינית ביותר שלה – מה לבחור לקינוח. הוופל האמריקאי שנראה לה מפתה מוגש כאן רק בגירסת ג'מבו משפחתית, עם חמישה כדורי גלידה והר של קצפת. הרבה יותר מדי בשבילנו, אבל לפחות נותן לה כיוון - משהו חם עם גלידה ליד. אבל מה? סופלה שוקולד עם גלידה וניל? עוגת שוקולד חמה עם גלידה וקצפת? פנקייק עם גלידה? פנקייק מיוחד עם גלידה? בסופו של דבר הבחירה נופלת על קרפ במילוי שוקולד ואגוזים בליווי גלידת תות, כמובן. הקרפ טעים, ושחר אפילו מוכנה, לראשונה בחייה, לאכול את האגוזים הטמונים בתוכו. ''סלט הפירות לא שייך'' היא מצליחה שוב לקלוע לבאג של המנה. באמת לא שייך, אז אנחנו עוקפות את חתיכות הפרי ואוכלות את כל היתר.

ביציאה היא מחבקת אותי, ולרגע נשכחים שיעורי הבית שעוד מחכים, הבחינה של מחר ושאר צרות של גיל העשרה. ואולי גם זאת דרך להתגבר על ההתבגרות, או לפחות לרכך אותה מפעם לפעם.

יטבתה בעיר
ברחבי הארץ
1-599-594-459