כלום לא עצוב


מוקד הזמנת אירועים במסעדות

''לאט לאט, כמו הוויסקי בגרונו של אדם, כך נימוחה לה גם העצבות ממני והלאה, ותחושה של רוגע בשילוב עם סוג של מבסוטיות החלה להשתלט עלי....''. נועה שחר הצליחה להשתחרר מהעצבות שתקפה אותה בבר דה רוק התל אביבי

''לאט לאט, כמו הוויסקי בגרונו של אדם, כך נימוחה לה גם העצבות ממני והלאה, ותחושה של רוגע בשילוב עם סוג של מבסוטיות החלה להשתלט עלי....''. נועה שחר הצליחה להשתחרר מהעצבות שתקפה אותה בבר דה רוק התל אביבי

היה לי יום לא טוב ואדם הסכים להתלוות אלי לשעה קלה לאיזה דרינק כדי לשפר את מצב הרוח שלי, למרות שהיו לו תוכניות עם חברים מהצוות בצבא, אותם הוא לא ראה כבר די הרבה זמן. ''אני אבוא איתך רק לקצת זמן'', הוא אמר, ''ואז אני חייב ללכת לפגוש אותם''. ''בסדר, בסדר'', הסכמתי בפלבול עיניים דרמטי, ''העיקר שתציל אותי קצת. אם אני לא יוצאת עכשיו מהבית לאיזו שעה, אני מתה''.

היות ולאדם לא היו כל אינטרסים לרצות במותי, הוא אסף אותי והדרמנו לכיוון אלנבי. נר ראשון של חנוכה רוקן את הרחובות ושלח את כל הבליינים למסיבות חג צפופות והמוניות, מה שאותי דווקא די שימח. בכניסתנו לדה רוק, שהוא בר יחסית חדש (שלושה חודשים), שמחתי קודם כל שיש לי מקום לשבת וגם לנשום, כי במקום הייתה נוכחות מדויקת ורצויה של אנשים בלי להפוך לעמוס ודחוס.

מצאנו לנו פינה על הבר המרובע בצורה הקלאסית של הברים באלנבי. המקום הוא בר-רוק, כלומר בכל ימות השבוע המוסיקה המתנגנת היא מוזיקת רוק (אבל רוק ''לייט'', נעים כזה לישיבה ופטפוט, לא כבד מדי). אדם התחיל לגמוע בלי רחמנות וויסקי משובח וטען שהוא ממש ''נימוח בפה''. אני התנחמתי עם קוקטייל בנות שרקח לי הברמן, אחרי שהסביר לי שאמנם זה לא ממש מקום של קוקטיילים, אבל בתכלס כל מה שאני רוצה, אני יכולה לבקש - ויכינו לי.

לאט לאט, כמו הוויסקי בגרונו של אדם, כך נימוחה לה גם העצבות ממני והלאה, ותחושה של רוגע בשילוב עם סוג של מבסוטיות החלה להשתלט עלי. שיתפתי את אדם בתהייה שלי האם ייתכן שאני חשה רוגע בבר הממוקם בלב רחוב אלנבי, והוא אמר שהוא חושב שאנחנו יושבים במקום מאד סימפטי שלא ממש מאפיין את הסטיגמה. כאילו כדי לחזק את דברים התחלתי לשיר יחד עם מוסיקת הרקע את ''זה חם ומתוק, זה חם ומתוק'', ואחר כך גם להיטים של אבטיפוס, משינה ואיפה הילד. כמו שאני אוהבת.

אדם כבר היה בכוס הוויסקי השנייה שלו ואני נזכרתי שעוד מעט הוא יגיד שהוא חייב ללכת. ''נורא כיף לי'', הוא רכן אלי בחיוך עליז ואמר, ''אבל החבר'ה יהרגו אותי אם אני לא אצטרף אליהם בקרוב''. ''כן-כן, אני מבינה'', אמרתי והוריתי לו לסיים את השתייה שלו, אני כבר אסיים את שלי. היה לי נדמה ששנינו מאד מנסים להתעכב ולמשוך את השלוקים האחרונים, להרוויח זמן. אבל המטרה הושגה: אני כבר לא הייתי מבואסת, ולשם כך התכנסנו כאן היום מלכתחילה. שחררתי את אדם לדרכו בברכת בלוי בנים נעים, ופרשתי לי לדרכי בכיוון ההפוך, מרוצה על הבחירה במקום החביב ויודעת שבפעם הבאה נחזור לכאן כדי להישאר לוויסקי אחד יותר.

דה רוק
אלנבי 29, תל אביב.