הכל אודות אמא

''בתחילה, חוש הראייה מזהה את המנות מתקרבות. בערך מחצי הדרך, חוש הריח משתלט, וסוחף אותך למערבולת דמיון של אגדות נשכחות. אח''כ חוש השמיעה, כשאתה שומע בחצי אוזן את השותפה שלך אומרת בתיאבון - ואז זה קורה. חוש טעם שם את כל השאר בכיס הקטן, ואתה מתמכר באופן מוחלט וסופי לטעם הכל כך מיוחד הזה. כל המנות היו לא פחות מנפלאות....''. נדב אבידן התמכר לאוכל גרוזיני במסעדת דדה - אמא בגרוזינית - שבגבעתיים

''בתחילה, חוש הראייה מזהה את המנות מתקרבות. בערך מחצי הדרך, חוש הריח משתלט, וסוחף אותך למערבולת דמיון של אגדות נשכחות. אח''כ חוש השמיעה, כשאתה שומע בחצי אוזן את השותפה שלך אומרת בתיאבון - ואז זה קורה. חוש טעם שם את כל השאר בכיס הקטן, ואתה מתמכר באופן מוחלט וסופי לטעם הכל כך מיוחד הזה. כל המנות היו לא פחות מנפלאות....''. נדב אבידן התמכר לאוכל גרוזיני במסעדת דדה - אמא בגרוזינית - שבגבעתיים

אחת הסקרנויות הגדולות שלי, היא גילוי סוגי מטבח חדשים. אחרי שלפני חודשיים גיליתי לראשונה שאני לא מפחד ממטבח הודי, החלטתי שהגיע הזמן ללכת עד הקצה, ולבחון את מה שכולם מדברים עליו באופנת התיירות החדשה- האוכל שאכלו בטיול לגרוזיה.
אז סוג מטבח מצאתי, עכשיו צריך למצוא עם מי ללכת. זה נפתר מאוד בקלות, כשאיילת, שותפתי לדירה, הציעה יציאת שותפים, ולא רק שהיא שמחה לרעיון של אוכל גרוזיני, היא אפילו אמרה שהיא שמעה על מקום מעולה בגבעתיים, שאפשר לאכול בו אוכל נפלא ולצאת בזול (והרי אלו 2 המטרות העיקריות בכל יציאת סטודנטים, לא?). שם המקום – דדה (deda). ''מה זה אומר?'', שאלתי אותה לתומי. ''תשתוק ותנהג'', הייתה התשובה (שזה, בתרגום משותפית לעברית, ''אני לא יודעת''). העיקר שיש גבר בבית.

הגענו. וחניות יש בשפע. עוד נס קטן. המקום עצמו נראה בדיוק כמו שהייתי מצפה ממסעדה ביתית להיראות. פשוט, נקי, מרווח ונוח. מקום שעוצב מתוך ידיעה שהאוכל זה הדבר הכי חשוב בו (ודרך האוכל, גם הנאת הלקוחות). התיישבנו לשולחן, ואליסה, המלצרית שתלווה אותנו לאוכל הערב, נתנה לנו תפריטים. כאן נפתרה תעלומה קטנה- בכותרת התפריט, ממש מתחת לשם המסעדה, נכתב שפירוש השם deda בגרוזינית הוא ''אמא'', והמסעדה קרויה כך מכיוון שמה יותר טוב מאוכל של אמא?..

מפאת בורותינו, החלטנו אני ואיילת לאחר עיון קצר בתפריט לאפשר לאליסה לבחור עבורנו ככל העולה על רוחה. הכל נשמע מעולה, הכל ממש זול, למה שנקשה על עצמנו כשאפשר להטיל על האחריות על אחרים? אליסה מצידה לא התרגשה. היא רגילה ללקוחות כמונו, שבאים לנסות את החוויה הגרוזינית, ויודעת להתאים לכל אחד בדיוק את מה שתמיד ידע שהוא רוצה, ורק לא השכיל לבקש זאת בעצמו.
לבסוף נבחרו מאפי ה''חצ'פורי'' (סירת בצק עם 7 סוגי גבינות וביצת עין), ה''בדריג'אני'' (מאפה ממולא בתבשיל חצילים, גבינת מוצרלה, ביצה ושמנת), ולמנות עיקריות נבחרו ה''חשלמה'' (תבשיל בקר עם 11 סוגי ירק ומיץ רימון), ו''חינקאלי בשר'' (כיסוני בצק מאודים במילוי בשר ותבלינים).

הרוק כבר התחיל לתת אותותיו, והרעב גבר עם הציפייה, כשהגיעה אליסה חזרה אל שולחננו עם ''לבש'', שהוא לחם גרוזיני מסורתי, בלווית מזטים מיוחדים מאוד, עם גזר, כרוב ועוד. פתיחה מעולה, והלחם הזה הסתמן מהנגיסה הראשונה ככזה שהולך לתפוס מקום גבוה מאוד ברשימת ההעדפות שלי. עם הלחם והסלטים הגיעו גם 2 כוסות יין גרוזיני- חבנצ'קרה, בן 3 שנים. אני לא מבין גדול ביינות, אבל אני כן יודע שבדרך כלל יין זה לא דבר שנלגם בקלות אצלי, והפעם הטעם שלו פשוט השתלט באופן מוחלט.

אחרי שסיימנו את הנשנוש הקל כהכנה לבאות, הגיעו המנות הרציניות. וכך פועלים החושים במסעדת דדה, על פי סדר כרונולוגי: בתחילה, חוש הראייה מזהה את המנות מתקרבות. בערך מחצי הדרך, חוש הריח משתלט על כל השאר, וסוחף אותך למערבולת דמיון של אגדות נשכחות. אחר כך חוש השמיעה, כשאתה שומע בחצי אוזן את השותפה שלך אומרת בתיאבון, וממלמל משהו לא מחייב בחזרה- ואז זה קורה. חוש טעם שם את כל השאר בכיס הקטן, ואתה מתמכר באופן מוחלט וסופי לטעם הכל כך מיוחד הזה. כל המנות היו לא פחות מנפלאות. הן לוו בלימונדה גרוזינית, אחת בטעם אגס ואחת בטעם טרגון (מסתבר שלימונדה בגרוזיה פירושה פשוט משקה מוגז קלות, ואין בינה לבין לימון שום קשר...). מזל שהחלטנו עוד בטרם עת שנאכל שנינו מכל מה שיש על השולחן, ולא נחלק למנות, אחרת בלתי נמנע היה ריב שותפים אכזרי בהיקפו. גם גודל המנות ראוי לציון, כשכל מנה יכולה להשביע אדם לא קטן במיוחד בקלות רבה.

חיש מהר נעלם לו האוכל מהשולחן, ואיתו גם היין והלימונדה. הגיעה שעת הקינוחים. אליסה הזמינה אותנו לצאת ולשבת בשולחנות בחוץ, בבית הקפה של דדה, שנפתח ממש לאחרונה. הזמנו קינוח גרוזיני מסורתי, שאיני זוכר את שמו לצערי, אבל מדובר למעשה באגוזים עטופים במיץ ענבים קפוא - זה נראה קצת כמו עוגת נקניק, מרגיש קצת כמו סוכריית ג'לי עם אגוזים, וטעים פי 8 בערך. גם בריא, גם מיוחד, וגם טעים. בשלב הזה הצטרף אלינו להזמנתנו סטס, אחד מבעלי המקום (השני הוא טימורי, שלא היה באותו רגע). הוא באמת אחלה בן אדם, סטס. ביתי, חייכן, מצחיק ומעניין. אבל לגלות מתכונים- זה כבר סיפור אחר. כל המתכונים של המקום נשמרים בסודיות מוחלטת, ורק על דבר אחד הוא היה מוכן לערוב לנו- האוכל שאכלנו הערב הוא בדיוק מוחלט בטעם של אוכל שנאכל כשנטייל בגרוזיה. טימורי עשה חודשים בשחזור המתכונים מבית אימו, עד שהגיע לטעם שהשביע את רצונו, ומאז נשמרים המתכונים אצלו ולא נחשפים בפני אף אחד. למזלנו, הרגיע אותנו סטס בכך שהמקום פתוח 7 ימים בשבוע, ואפשר להגיע גם עם חברים צמחוניים שימצאו בקלות מה לאכול, כך שאין מונע מאיתנו פשוט לקפוץ אליהם ולשבת או לקחת הביתה אוכל בכל פעם שנרצה.

ורק אמא שלי קצת התבאסה, כשבארוחת השישי המסורתית הודעתי שבדדה יש אוכל ביתי אמיתי, והוא טעים באופן יוצא מן הכלל. ''ומה אצלי?'', שאלה. ''אה'', אמרתי לה, ''את הדדה שלי, אז תמיד תהיי הכי טובה...''.

דדה
כצנלסון 113, גבעתיים.
03-6700412, 050-5636845