מי אמר שקשה להאכיל ילדים?

''ענת דיווחה שהפסטה טעימה לה מאוד, וגם הבשר. ''אין בצל, וזה טוב'', היא הוסיפה, וציינה גם שאין ''ירוקים''. כאשר הושטתי את המזלג לטעימה, היא עצרה אותי...'' מיה בר חזרה מפיצה פצה עם רשמים: מי אמר שקשה להאכיל ילדים?

''השחורים האלה למעלה, זה נצנצים?'' שאלה ענת בחיוך קונדסי, והצביעה על נקודות הווניל שעטרו את הפנה-קוטה. שתינו צחקנו, והשקנו כפית לכפית.

הכול התחיל שבוע קודם. כמדי יום, אחרי שאספתי אותה מבית הספר ושאלתי איך היה, זכיתי לקבל את התשובה הרגילה, ''כיף''. שוב פעם כיף? תהיתי, והבנתי, שכנראה עלי לשנות משהו, כדי לקבל ממנה תשובות יותר מפורטות. בימים הבאים ניסיתי כל מיני שיטות, כמו לדבר בערב לפני השינה, לשאול שאלות אחרות, לשמש כמודל ולספר לה על יומי. כל שיטה הוסיפה משהו לדיאלוג בינינו, אבל אז הבזיק במוחי רעיון:
''מחר אקח אותך מבית הספר, ונלך לאכול צהריים במסעדה'', אמרתי לה.
''מה? רק שתינו לבד? למסעדה?'' נצצו עיניה.
ההתרגשות שלה הדביקה אותי, והתחלנו לחשוב היכן כדאי לאכול.
''אני רוצה שיהיה שם אוכל לילדים'', אמרה בקול מתפנק,
''ואני רוצה אוכל אמיתי, שגם מבוגרים יכולים לאכול'', אמרתי אני, וכבר היה לי ברור: ''נלך ל''פיצה פצה'', שהרי אוכל איטלקי הוא אוכל לכל המשפחה.

כאשר אספתי את ענת מבית הספר ביום החגיגה, היא ציפתה לי ליד השער בהתרגשות רבה. כל הדרך, באוטו, היא פטפטה מיוזמתה ללא הרף, סיפרה לי מה עשו היום בבית הספר, מה למדה ועם מי שיחקה בהפסקות. כמה פשוט. כשהגענו לאבן גבירול ומצאנו חניה באחד הרחובות הסמוכים למסעדה, הרגשתי, שכנראה בחרתי טוב. שעה אחר כך, כבר הייתי משוכנעת.

בשעות הצהריים, המסעדה מלאה בלקוחות, אבל דבר זה לא מפריע לשירות להיות אדיב וידידותי. לקחנו את התפריט והתיישבנו באחד משולחנות העץ שבפנים המסעדה. ענת הביטה בתמונות, ובחרה בספגטי ברוטב ורוד (עגבניות ושמנת) בתוספת בשר טחון וגבינה צהובה, עם הרבה רוטב. ב''פיצה פצה'' אפשר לבחור את כמות הרוטב (יבש-רגיל-רטוב), את התוספות ואת גודל המנה. ממש משחק לילדים. אני בחרתי בלזניה תרד, ללא תוספות. את ההזמנה עשיתי מול הדלפק, והאוכל הגיע לשולחן באמצעות המלצרים.

תחילה קיבלנו את המשקאות, מיץ תפוזים לה ודיאט קולה לי. ''טעים לי המיץ'', היא דיווחה לי ברצינות של מבקרת מסעדות. האוכל הגיע במהירות. ענת קיבלה מחבת ענק לוהט, ובו נח הספגטי המוקרם. פניה אורו, והיא ביקשה צלחת נוספת, לשם תעביר מעט מהספגטי, כדי שיתקרר, וכדי שידה לא תיגע במחבת. רעיון מצוין, שמיד התבצע. הסתכלתי עליה כשהיא מגלגלת את הספגטי במזלג, ולא התאפקתי, ''טעים?''
ענת שוב נכנסה לתפקיד, ודיווחה, שהפסטה טעימה לה מאוד, וגם הבשר. ''אין בצל, וזה טוב'', היא הוסיפה, וציינה גם שאין ''ירוקים''. כאשר טעמתי מהמנה שלה, שנראתה מגרה ביותר, והושטתי שוב את המזלג ל''טעימה'' נוספת, היא עצרה אותי, ''אל תאכלי יותר, שלא יגמר לי''. מי אמר שקשה להאכיל ילדים?
גם הלזניה שלי הייתה נהדרת, עשירה בתרד ובגבינות, אם כי בשלב מסוים הרגשתי שאני לא מסוגלת לקחת עוד כפית אחת של התערובת הכבדה הזו, ולכן בקשתי שיארזו לי הביתה. מיותר לציין, שגם ענת לא הצליחה להתגבר על המנה, ובהצעתה, גם את שאריותיה לקחנו איתנו.

לאורך כל הארוחה פטפטנו על כל מיני דברים, על הלימודים, החברות, האוכל, על אנשים שעברו לפנינו ברחוב, על התכניות להמשך השבוע. ממש כמו שתי חברות. לפני שבחרנו מנה אחרונה, חשבנו על שאר המשפחה, שלא זכתה להיכלל בארוחה, והחלטנו לשתף אותם בערב בשאריות, וגם להביא הביתה עוד טעימות ממנות אחרות. בחרנו בלזניה בשרית ופיצה ''בלי ירוקים''.

לקינוח, כאמור, הזמנו פנה-קוטה. ענת טעמה את המנה, ואחרי דקה של מחשבה, אבחנה: ''יש לזה טעם של דבש''. אמנם דבש לא היה שם, אבל טעם וניחוח ונילי בהחלט היו. ''אולי תבקשי מהם את המתכון, ותעשי בבית?'' הציעה ענת כשיצאנו משם, ואני חשבתי לעצמי, שמתכון אחד כבר קבלתי, המתכון לילדים מאושרים: תשומת לב ואוכל טוב. השיחה כבר תתגלגל מאליה.

בערב, כאשר חיממנו את האוכל בבית, התברר שגם הפיצה היא מנה מנצחת לילדים. כפי שביקשנו, על הפיצה לא הייתה אף תוספת, גם לא תבלינים, בדיוק כמו שילדים אוהבים. הלזניה הייתה מעולה, עשירה, וגודלה עצום. ענת סיפרה לאבא בהתלהבות על הביקור ב''פיצה פצה'', ואני הוספתי שהמנות במסעדה כולן נדיבות ומחירן זול. החלטנו, שבפעם הבאה, נבוא כולנו.

פיצה פצה
אבן גבירול 102, תל אביב.
03-5241122