זורם ומביא תועלת

''במסעדה מזרחית, הכי חשוב הניגוב הראשון – הפיתה, הזית, החומוס''. כך טוען אבו סאלח, ותפסיתו ניכרת היטב במסעדה שלו שבצומת עמיעד, באוכל הפשוט והטעים, בעיצוב הנינוח, בשירות הבלתי-אמצעי, ואפילו במוטו של המקום

הזמן דחק: השעה כבר הייתה אחת בצהריים, היינו חייבים לאכול משהו, ומהר; המקרר של יאיר, אח של הגבר, שבביתו בצפון העברנו את הסופ''ש, היה ריק, ולי הייתה בערך שעה וחצי עד לאוטובוס שיחזיר אותי אל הציוויליזציה. שקלנו במהירות את האופציות. קפיצה לאבו-סאלח, בצומת עמיעד, נראתה כמו הפתרון ההגיוני ביותר. נכנסנו לאוטו ונסענו. זה לקח פחות מחמש דקות.

המסעדה ממוקמת בצמוד לתחנת הדלק, ממש על הצומת, ומצוידת בגישה בעייתית ביותר – ניתן להגיע אליה רק כשנוסעים לכיוון צפון. הנוסעים דרומה צריכים לעשות סיבוב בירידה לאמנון או בכניסה לכחל. הטרחה שווה את זה: אבו סאלח הוא המקום המושלם להתרעננות ולארוחת צהריים עם המשפחה, באמצע או בסוף הטיול המשפחתי. המסעדה גדולה, מוארת (שניים מקירות חדש ההסעדה עשויים חלונות), נעימה מאוד. ילדים מתקבלים פה באהבה: בחוץ יש, במיוחד בשבילם, חלקת דשא קטנה, מתקני שעשועים ופינת ליטוף עם עופות, טווסים, תרנגולי הודו ועיזי אנגורה. מסביב למסעדה 7 דונם חצר, בהם יכולים ילדים להתפלש בשמחה. ב-3 מהם נטועים עצי זית, שיהיה צל. גם חלקים נרחבים מהתפריט יכולים להתאים לחיכם הבררני של ילדים: יש שניצל, פרגיות, קבב תוצרת בית, לבבות עוף, כבד עוף, ובמקרים חריגים – גם נקניקיות. ואם לילדים אין סבלנות לשבת עם המשפחה במסעדה, והם מעדיפים לנצל את התענוגות שבחוץ – בצמוד למסעדה יש מזנון מזון מהיר, בו ניתן להשיג את מטעמי המסעדה בפיתה. אותו דוכן מוכר גם סלטים במשקל הביתה, לקבוצות, למקומיים ולאורחי הצימרים שבסביבה.

גם אנחנו פתחנו בסלטים. על שולחננו הונחו צלחות קטנות עם חומוס גרגירים, גזר חמצמץ עם מלפפונים חמוצים וקליפות לימון, מטבוחה עדינה וטעימה, כרובית מטוגנת, חצילים בטחינה, חצילים במיונז, סלט תירס, סלט ירקות עם ארומה וטעם חזקים של חציל חרוך, טבולה, צלחת מלאה פול חם, וסלט ייחודי למקום – סלט אבו סאלח – סלט עגבניות פיקנטי עם פטרוזיליה ופלפל חריף.

אנחנו טובלים בסלטים לאפות חמות וטריות, ואבו סאלח מקדיש לנו כמה דקות מזמנו, ומספר על עצמו ועל מסעדת החזון שלו, חלומו שהתגשם. לפני שפתח אבו סאלח את המסעדה, הוא היה בכלל מומחה לסילוק זבל אורגני, וגידל בחווה שלו שבתורען עגלים, כבשים ופרות. בסתר הוא טיפח חלום לפתוח מסעדה, לבנות אותה מאפס, ואת מה שהוא מגדל – להביא לצלחת. ואז פנו אליו מקיבוץ עמיעד, והציעו לו לפתוח מסעדה בלוקיישן הזה.

המסעדה נפתחה ב-1998, כשהמבנה כולו, מחדרי היישון והקירור ועד אחרון הברגים המחזיקים את מנורות הנחושת הייחודיות (בייבוא אישי מתורכיה) לתקרת העץ הדקורטיבית – הכל נבנה בצלמו ובדמותו של אבו סאלח. תמונתו של אביו ז''ל תלויה על הקיר ומפקחת על הנעשה. אבו סאלח עצמו מקפיד מאוד על הפרטים הקטנים. התפריט מורכב מחומרים טריים בלבד. הסלטים נעשים במקום. הפיתות נאפות על טאבון במטבח. אפילו הזיתים – זיתים סוריים מהם מפיקים גם את שמן הבית בו משתמש המקום – גדלים אצל אבו סאלח בחצר. ''לפני שפתחנו את המסעדה'', הוא מספר, ''פתחתי בבית מטבח טעימות. לקחתי טבח, ובמשך חצי שנה עשינו ניסויים אצלי במטבח, עד שהגענו למתכונים האידיאליים למסעדה. אנחנו גם מקפידים על חומרי גלם סוג א'. אני לא מתפשר על זה. הכל חייב להיות מוקפד, עד הפרט האחרון. כי במסעדה מזרחית, הכי חשוב הניגוב הראשון – הפיתה, הזית, החומוס''.

אבו סאלח קם לברך לקוחות נכנסים. באמצע השבוע, רוב הלקוחות הם מתושבי האזור, וצוות המסעדה כבר מכיר את כולם. לטענת אבו סאלח, ''לקוחות חוזרים הם כמו משפחה – יודעים מה הם אוכלים, מה הם אוהבים. מכירים''. בינתיים, אנחנו מקבלים מוחמר – מלשון חמרה (אדמדם). מנה שחומה דווקא, של עופיון שלם אפוי בתנור, פריך מבחוץ ורך מבפנים, מכוסה צנוברים, בצלים מטוגנים ורוטב מתקתק על בסיס שמן זית וסומק. המנה מוגשת על לאפה, שסופגת את הטעמים והמיצים של המנה, טעימה יותר מלטבול את הלחם בסלט בסוף הארוחה.

עשר דקות לאוטובוס. אנחנו מקנחים עם קפה זריז, מוס חלבה, ומנה של בקלאוות זעירות, נוטפות דבש. בדרך החוצה אנחנו נעצרים לשאול את אבו סאלח מה משמעות המוטו של המקום – ''מטרח מאייסרי ימרי''. הוא מסביר שמדובר בפתגם עתיק, שפעם היו אומרים למי שאוכל או שותה, ומשמעותו – מקום שיזרום ויביא תועלת. כלומר – שגם התוצאה הסופית תהיה טובה.... תסלחו לי אם אמנע מדיווח על הפרט הספציפי הזה, אבל אין ספק שבכל הנוגע למסעדה עצמה – אבו סאלח הוא, ללא ספק, מקום שזורם ומביא תועלת.

אבו סאלח
צומת עמיעד, תחנת הדלק פז, עמיעד.
04-6801356