אצל יוחנן במסעדה

אחר כך הגיעו העיקריות: שתי מנות לדוגמא, האחת טובה מרעותה. קציצות ברוטב שהן לפלא בעיני: ניכר עליהן שאין בהן כל תוסף פחמימות ויחד עם זאת הן נותרו אווריריות, ופרגיות ברוטב כוסברה שכל מילה של שבח רק תגרע מקסמן. אגב כוסברה, גם סלט הכרוב תובל בעשב המופלא הזה וגרם לו להמריא למקומות שהכרוב לא ידע על קיומם קודם

בכניסה ליוחנן, ממש מאחורי הדלפק, ניצבת על ''שיש'', כמו בבית סבתא, שורה של פתיליות עליהן מוצבים סירי אלומיניום פשוטים שבפשוטים ומבריקים שבנוצצים. הרם מבטך קמעה וכבר אתה במטבח, המצויד בתנור ביתי רגיל (אלא אם אתה מלקוחות ''שולטס''...). זו הכניסה למסעדה. גם בישיבה ליד השולחנות הארוכים, כשזרים גמורים לוגמים מרק בצוותא, מרפק נוגע במרפק, יש משהו ביתי, מזכיר סדר פסח אצל סבתא.

האוכל ביוחנן, מצד שני, הוא לא האוכל שהח''מ, או א' עימו סעדתי, רגילים לו מבית אמהותינו, כי אם ברובו ''אוכל תימני'', מה שמעלה לדיון את השאלה הפילוסופית-משהו, מדוע לכל מסעדה שנראית כמו יוחנן, ללא קשר לסוג האוכל המוגש בה, ייקרא ''מסעדה ביתית''? א' טוען שדי בכך שהמסעדה תגיש ממאכלי ''אמא'' כלשהי, על מנת שהיא תוגדר כ''ביתית'', אף כי הוא מבקש גם להצביע על העובדה שרוב אלה שאימם היתה אמונה על הכנת רגל קרושה, אימצו בחום בית חילופי ממוצא מזרחי. לעומתם, אלה שבביתם בישלו מרק קובה מתקשים לקבל מקום בו מוגש גפילטע פיש כמסעדה ביתית. תחשבו על זה.

ובכן, נחזור לעניינים ארציים, בין ''מכון המרכז'' לבדיקות רישוי וקנייה של כלי רכב לבין ''תאי'', בגדי מעצבים לילדים (40% הנחה, רשום בטוש על בריסטול המודבק על החלון) ממוקמת מסעדת ''אצל יוחנן''. אם תיגש לפינה הרחוקה של המסעדה, תמצא 14 קטעי עיתון ממוסגרים המעידים על טיב המקום והמוניטין שלו, הנשמרים מזה שנות דור ונודדים עם האיש יוחנן מתל אביב לניו-יורק ובחזרה לנס ציונה, עיר הולדתו, כמו גם צילומים שלו עם סלבס מקומיים שנטו לסעוד אצלו.

תפריט – איין. יש לוח אדום גדול עם מחירון המאכלים. הצבענו על מבוקשנו וקיבלנו: לפתיחה, מרק בשר וחומוס עם גרגרי חומוס מבושלים חמים – מעדן למי שחיכו עדיין זוכר את טעמו של חומוס אמיתי, לפני שהרגילו אותנו בטעמה של חומצת המלח-לימון הכימית. המרק, מה אומר ומה אדבר, קטונתי מלבקר מזון שהשתכלל במהלכים אבולוציוניים משך מאות שנים. לטעמי, הוא היה נפלא. שילוב הטעמים, מהם הצלחתי לפענח רק את החווייאג' היה עדין ביחס למקובל והסמיכות מדויקת. סוף סוף הבינותי מדוע מרקים תימניים נחשבים להכי טובים שיש.

אחר כך הגיעו העיקריות: שתי מנות לדוגמא, האחת טובה מרעותה. קציצות ברוטב שהן לפלא בעיני: ניכר עליהן שאין בהן כל תוסף פחמימות ויחד עם זאת הן נותרו אווריריות, ופרגיות ברוטב כוסברה שכל מילה של שבח רק תגרע מקסמן. אגב כוסברה, גם סלט הכרוב תובל בעשב המופלא הזה וגרם לו להמריא למקומות שהכרוב לא ידע על קיומם קודם. ואגב סלט, זה הקרוי כאן ''עצבני'', טעמו כטעם הסלט של ילדותכם. האם זה גודל הקוביות? הטריות? הבצל? אין לי מושג מדוע.

ליד הבשריות הוגשו מג'דרה על בסיס בורגול וירקות מבושלים. תבשיל צנוע שהזכיר לי שלא תמיד הירקות היו מוקפצים ושלשיטות הבישול של פעם, כשהירקות התבשלו לאיטם, הטעמים התערבבו זה בזה והרוטב היה ראוי לניגוב, היו גם יתרונות.

החשבון? ממש לא עקרוני, אין סיכוי לשלם יותר מאשר 50 עד 70 ₪ לארוחה מלאה, כשהיחס בין ההנאה למחיר מצדיק, כשלעצמו, את עלות הנסיעה לכאן. מה חבל שהמקום פתוח לצהריים בלבד.

כשהבטן צעקה די ביקשתי קפה, אבל שתיתי אותו בחוץ, על המדרכה, כי אסור לעשן כאן, מה שנתן לי שהות לחזור לפילוסופיה: הייתכן שעוד פנינים כאלה מסתתרות בינות למוסכים באזורי תעשייה אחרים ואני לא ידעתי?

אצל יוחנן
הפטיש 1, נס ציונה
טלפון: 08-9300599