בשעה אחת וחצי לערך, כשהמקום כבר מלא למדי, נופלת חשיכה על ויינשטוק ואז מתחילה החגיגה האמיתית. אנשים רוקדים במעברים הצרים בין הבר לדלפק מאחוריו, ובגלל המוזיקה, האלכוהול והחושך, נאלצים למצוא דרכים אלטרנטיביות לתקשר. אולי בגלל שרובם לא שולטים בשפת הסימנים, אין להם ברירה אלא לגעת, לנשק ולחבק
לכבוד
עורכת 2eat
שלום רב,
הנדון: ויינשטוק
ברצוני להודות לך על החוויה שזימנת לי, אולי שלא במודע, עת שיגרת אותי לבצע ביקורת בבר ''ויינשטוק''. מזה שנים מספר אני שומע על התופעה המכונה ''פיק-אפ-בר'' ועל המתרחש בין כתלי המוסדות הללו ואולם, בהיותי גבר בגיל העמידה, נשוי מאד ובעל מקצוע הנחשב למכובד, הייתי סבור כל אותה עת שלעולם לא אחווה בחושי-שלי את חוויית הבילוי בבר כזה ועניין זה יצטרף לעוד כמה ניסיונות שלעולם, ככל הנראה, לא אתנסה בהם, כמו טיסה לחלל, ניהול מיקרו-סופט, או ניסיונות אחרים, שמוטב אם לא יועלו על כתב. והנה, ביקשת ממני לבלות ערב ב''פיק-אפ'' בר. נו, אם חייבים, אז חייבים. ובכל זאת, תודה.
הזמנתי את חברי הטוב, א. (שום קשר לנשיא) להצטרף אלי, לבשנו את הבגדים הכי קולים שמצאנו בארון, נסענו לדרום תל אביב (בניין אחד מצפון לרחוב יפו-תל אביב) ו ... כמובן, הגענו מוקדם מדי. הקשיבי טוב: מחר יום עבודה ובכל זאת, בשעה 22:00 של יום ד', המקום ריק. הוא מתמלא הרבה יותר מאוחר. בנסיבות הללו, לסלקטור (למדתי קצת מושגים לקראת הביקור, מה תגידי?) המוצב ברחבת הכניסה המחופה בשטיח ומוקפת בשרשרת, לא היתה סיבה שלא להתיר את כניסתנו ובאנו בשערי ויינשטוק.
בכניסה, בולט האלמנט החשוב ביותר ב''פיק-אפ'', הבר. גדול מאד, ח' בצורתו, שפע של בקבוקים מעליו ותאורה כחלחלה מבליטה אותו. מסביבו כסאות מוגבהים, רווח של חצי מטר – מטר ובר נוסף, מעין ''שורה שנייה'' צמוד לקיר. מאוחר יותר התברר לי שאותו מעבר בין שני הדלפקים הוא בעצם מרכז העניינים במקום. עבור מי שצפיפות היא לא הקטע שלו (ולא ברור מדוע הגיע לכאן מלכתחילה...) נבנה חדר צדדים מרוהט בשרפרפים ושולחנות נמוכים. המעצב/ת עשה עבודה נחמדה מאוד בשבירה של הקוד הטכני מתכתי השולט על ידי ריפוד המושבים בשלל ריפודים של ברוקד וקטיפה שמשרים קצת רוגע ומעט הומור.
אז ככה, בואי נעשה את זה קצר: אני חייב להודות שאת המשימה לשמה הגענו – בקורת אוכל - לא ביצעתי ברמה שאת רגילה לקבל ממני וקצת חיפפתי הפעם. מצטער, האווירה מסביב משפיעה על כל החושים וכנראה גם חוש הטעם הופך למעורפל משהו כאשר רמת הדם באלכוהול הולכת ופוחתת. פטור בלא כלום, אי אפשר, על כן אדווח לך שמאד נהנינו מהאוכל.
אכלנו קבבונים המוגשים על טחינה שהיו טובים, במיוחד על רקע התיבול המינימאלי של הטחינה (שמת לב שלאחרונה השמירה על הטעם הגולמי של הטחינה הפכה למאוד אפנתית?), סלט ירקות הכי קצוץ בעולם והכי טרי שאפשר, היה מנה נדיבה (טיפ: אם תגיעי לשם, בקשי תוספת טחינה עבור הסלט, זה הולך יופי יחד), שגם לחלחה לנו את הפוקצ'ה-פיצה, כלומר, פוקצ'ה עליה הונח רוטב עגבניות (טבעי וככל הנראה מבושל במקום), ים של מוצרלה ופרוסות נקניק סלאמי (אם את זקוקה לתרגום, לויינשטוק, ככל הנראה, אין תעודת כשרות, אבל הפוקצ'ה טובה).
עד כאן לחובותיי המקצועיים ומכאן אחזור לכיף ובחירת המילה היא לא מקרית. הערב מתקדם והדלת נפתחת ללא הרף ומכניסה פנימה הכל, חוץ מזוגות המגיעים בן ובת יחדיו: בנות לבד, בנים לבד. עושה רושם שרבים מהבאים מכירים רבים מהנמצאים, קצת אווירה שכונתית, המעברים הולכים ומתמלאים, עשן הסיגריות הולך ומתעבה (למרות שציינתי לעצמי, כשעוד הייתי בהכרה, שמערכת האוורור דווקא מעולה) והכי חשוב, עוצמת המוזיקה הולכת וגוברת.
אגב, מוזיקה, אחלה של מוזיקה. סאונד עוצמתי ומעולה ובחירות נבונות של הדי-ג'יי פשוט עושות שמח, מרקידות את הרגליים התלויות להן מכיסאות הבר והבאסים מדגדגים בכבד (זה שליד הלבלב, הכוונה). מוזיקה שאי אפשר לעמוד בפניה, תרתי משמע.
בשעה אחת וחצי לערך, כשהמקום כבר מלא למדי, נופלת חשיכה על ויינשטוק, מלבד הבר וספוטים בודדים פה ושם ואז מתחילה החגיגה באמת. אנשים רוקדים במעברים הצרים בין הבר לבין הדלפק שמאחוריו, ותביני, בשלב הזה כבר בלתי אפשרי לתקשר מילולית – ר' עניין המוזיקה למעלה – ולכן, אנשים מחפשים דרכים אלטרנטיביות לתקשר ומכיוון שהם לא שולטים בשפת הסימנים, אין להם ברירה, הם חייבים לגעת, לנשק, לחבק... עכשיו את מבינה את הקטע של ה''פיק-אפ''?
בתוך החשיכה, הבר זוהר: הברמנים - כולם למעט אחת, גברים - רוקדים, מנהלים תחרויות מי יקדים ויציע אש לאורח ששולף סיגריה, מדליקים זיקוקים, מחווים בפנסים על אורחים איתם הם ''מדברים'', או מקבלים מהם הזמנה בקיצור, חגיגה, ממש מסיבה.
באווירה המחשמלת הזו אתה שותה. התחלתי בבירה (טובורג מחבית, מה יש לכתוב? שהכוס היתה קרה, כמו שצריך?) עברתי לקוקטייל, גם כי זה מאד מתאים לכיף שבאוויר וגם עבורך. אז שתיתי ''ספישל'' שאני לא ממש זוכר מה הוא כלל, מלבד וודקה לימון ונענע (היה שם גם איזה אלמנט צבעוני ...) והיה אחלה, מאוזן כהלכה ומשאיר ''אפטר-טייסט'' של עוד. בדרך כלל אני סוגר את הערב באספרסו, אבל בויינשוק אין מכונה, אז הלכתי על הכי קרוב לכוסית אספרסו וקינחתי בעוד שתי כוסיות של וודקה: גרייגוס מעולה ואבסולוט. באמצע היה עוד משהו.
כשאתה שותה, אתה גם צריך לשירותים. מה אומר לך? פרויקט בפני עצמו השירותים האלה. חדרים מרווחים, מאווררים, צבועים בצבע מאד כהה, מוארים באור כחלחל ובתוכם מושמעת מוזיקה שונה מהמוזיקה ש''בחוץ''. את יודעת, השירותים הם בקומה שמעל, המקום חשוך, האנשים קצת שתויים ולכן, הם זקוקים לעזרה על מנת להגיע. זו, כנראה הסיבה למה הם עולים לשם בזוגות. יש לך הסבר אחר?
בדרך כלל, חמש מנות אלכוהול די מנטרלות אותי אבל אתמול יצאתי מויינשטוק יציב על שתי רגלי, רק שלא הלכתי, אלא רקדתי הביתה.
אז שוב תודה,
שלך, נטע גל
ויינשטוק
נחלת בנימין 85, תל אביב
טלפון: 057-7683556
