אביטל פרוקופף
בתאריך 05/07/2012
בר-מסעדה קאן- לכאן בהחלט לא אשוב!
הראשון ואני ממש נבוכה לרשום זאת, הוא בר- מסעדה בשם "קאן" שעל נחלת בנימין. שובר מפתה ביותר הציע ארוחת בשרים זוגית ב-100 ₪ במקום 279 ₪. נכון, ההנחה של כמעט 65% הייתה מעט מחשידה, אך היות ומדובר בשילוש הקדוש מבחינתי בכל הנוגע למסעדות: בשר, קרבה פיזית לבית ומפגש עם אנשים אהובים, לא חשבתי פעמיים. זו הייתה הזדמנות מצוינת לאסוף את שלוש החברות הטובות ולתת צ'אנס לגרופון. בכל זאת, בפעם האחרונה שעשינו זאת, בבר-מסעדה המקסיקני "מסקל", השובר לא אכזב. אממה, בעוד על ה"מסקל" יכולתי כבר מראש לקרוא המלצות, מסעדת "קאן" היתה בגדר תעלומה. אין למסעדה אפילו אתר אינטרנט. המיקום שלה לוטה בערפל ובאופן כללי, לא היה לי מושג איך לא שמתי לב למסעדה שכל כך קרובה לביתי, ברחוב בו אני עוברת לפחות 4 פעמים בשבוע אם לא יותר, כשאני מתנחלת בטאפאס בר "הלה צ'אמפה" החביב.
החשד אף הלך והתגבר כשניסיתי להזמין מקומות למסעדה. מספר טלפון סלולרי שרוב הזמן תפוס ובשאר הזמן כבוי. הייתי על סף לכתת רגלי ולמצוא את המסעדה פיזית וכך להזמין מקום, כשבשעה טובה ענו לי. הבחור בטלפון היה חביב, או יותר מדויק- חביב יתר על המידה, כולל ביטויים כמו "בכיף, נפנק אותך", "בכיף נשמה מה שתרצי". הוא ביקש ממני לסמס לו פרטי ההזמנה, בקשה די תמוהה, אבל זרמתי אתו "בכיף". כשהגענו הרביעייה הרעבה למסעדה, הבנתי איך לא קלטתי אותה לפני, על אף שהיא ממוקמת ממש בצמוד ללה צ'אמפה. הסיבה פשוטה- זוהי לא מסעדה טיפוסית. בשעות בהן עברתי על פניה, היא בכלל הייתה מועדון ריקודים באווירת בורדל קינקית שהכילה בכניסה כל מני טיפוסים שאינם בקבוצת החיברות שלי, בלשון מעודנת. אמנם בשעה בה הגענו הבנות לסעוד, האווירה במקום הייתה יותר רגועה, אבל אנחנו לא היינו רגועות בכלל. ראשית, על אף שהזמנתי שולחן, לא היה כלל שולחן שמור, והושיבו אותנו בשולחן על מדרגה גבוהה שגרם לי להיות הנחמדה שיושבת על הקצה וחוששת לחייה פן תמעד בבושת פנים. שנית, אווירת הבורדל עלתה לי בשלב מהיר מאוד על העצבים. לא בא לי שאורות ניאון יתחלפו לי מול הפרצוף בקצב מהיר כאשר אני סועדת ואורגן אורות זהו מונח שגם אם הוחלט שלא להשאיר אותו בשנות ה-90, אין סיבה שיצוץ לו בשיא אונו במסעדה. גם כשהערתי למלצרים שאשמח אם ניתן יהיה לכבות אותו שכן אני על סף התקף אפילפטי, נענתה בקשתי בעיניים ריקות והתעלמות מוחלטת. אני לא ארחיב בכלל על חברתי הסובלת מהפרעת קשב וריכוז, שריצוד האורות המרגיז גזל מאתנו את תשומת לבה.
ולבסוף, מה שהרתיח אותי ביותר, היה העובדה כי התמורה שקיבלנו עבור השובר הייתה מעליבה. ארוחת "הבשרים" כללה בעיקר כנפי ונתחי עוף (או כמאמר חברתי בפרפרזה על משפט קאלט באחד ממליון תכניות הריאליטי: "לא סיפרו להם שעוף זה ציפור?"). השתייה הקלה אותה קיבלנו הגיעה בכוס, כלומר, ישירות מבקבוקי פלסטיק גדולים וזולים. הכמות נמוכה וכך גם טריות המשקה. התוספת המגוונת הייתה צ'יפס. נדייק לומר- צלחת צ'יפס אחת לכל הרביעייה ובנוסף, קיבלנו 2 צלחות סלט ירקות. וזהו. זו הארוחה היוקרתית שכביכול עולה כ-550 ₪ לארבעה סועדים. ההגזמה בתמחור השובר הייתה ברורה עוד בטרם קיבלנו את האוכל, אבל משנוכחנו להבין שזו הארוחה שנקבל, כבר ממש הזדעזענו. הארוחה הזו לא רק שלא שווה את מחירה "המקורי" אלא שגם בתמחור השובר, ערכו בעלי המקום הגזמה פרועה. כל אחת מאתנו, ב-50 ₪, הייתה יכולה לסעוד וליהנות יותר במקומות אחרים שמספקים חוויית אוכל זמין וזול, דוגמת ה"קינג ג'ורג'", "בר גוריון" או "השדרה 34". אם היינו רוצות לשבת במקום כזה, היינו פשוט הולכות לשם. מדי פעם, זה לחלוטין בסדר ליהנות מאוכל באיכות סבירה מינוס תמורת מחיר זול ביותר. שם גם לפחות השתייה הקלה מגיעה בבקבוק אישי, התוספות מגוונות יותר והמנות גדולות. החוצפה היא בהצגת המסעדה הנוכחית כמספקת אוכל ברמה גבוהה כאשר בפועל, הכמויות מגוחכות, מרכיבי ואיכות המוצרים לוקה בחוסר והאוכל צף בשמן עד כדי תחושת דז'ה וו עזה לאוכל בשירות הצבאי. דבר נוסף שחרה לנו ביותר היה השירות המזעזע. לא היה לי ברור מדוע לוקח למלצרית כמעט 30 דק' להביא לנו כוסות מסכנות של שתיה שהזמנו. הסברה שלי שהם ממתינים בסבלנות על מנת להגיש את השתייה יחד עם האוכל, הייתה כנראה אוטופית למדי שכן האוכל נזכר להצטרף רק בחלוף עוד כ-20 דק' וגם אז, ללא התוספת. רק אחרי רבע שעה העזתי להניח שייתכן כי שוב אכזב צוות המלצרים. כשקראתי למלצרית לדרוש בשלום הצ'יפס, היא עשתה פרצוף מופתע של "וואלה, מגיע להן גם צ'יפס" ורק אז הואיל בטובו הטבח להכין אותו עבורנו. מיותר לציין שאחד הדברים שהכי מקוממים אותי בארוחה שכזו הוא שמרכיבי המנה לא מגיעים יחדיו אלא בפאוזות מתישות שמוציאות את כל החשק וגורמות למרכיבי המנה שכבר מונחים על השולחן, להתקרר ולהיות פחות טעימים.
הייתי יכולה להמשיך ולהרחיב על החרפה והכעס שהציפו אותנו בעודנו יושבות שם, אך נראה לי שבשלב זה הצלחתי להבהיר את הנקודה. ארבעתנו קמנו זועמות עוד בטרם סיימנו, משאירות את הטיפ המינימלי הנדרש ומסיימות את הערב ב"אספרסו בר" לקינוח והתאוששות
