חיים גן, איש הענבים, במצב רוח פייטני במיוחד, מהלל את הברית ההיסטורית שבין יין לסקס.
דמיינו את התמונה הבאה: יער ירוק שטוף שמש וקבוצה של מיריאדות בחליפות צווחות באקסטזה ומסתודדות סביב בחור אחד בשם בכחוס. כל העדויות הוויזואליות שנאספו במשך השנים מוכיחות מעל לכל ספק שאל היין הבלעדי שלנו לא היה בדיוק בראד פיט. האמת היא שהיתה לו את ''כרס היין'' הראשונה המוכרת (לי יש את השניה) ושהוא נזקק בדחיפות לתספורת, שלא לומר תגלחת רצינית.
אז איך זה שהמיריאדיות הלכו אחרי בכחוס לכל מקום כמו גרופיות מוטרפות? התשובה ההגיונית היחידה היא שאחרי כמה שלוקים ממריצים של וינו רוסו, למי בכלל אכפת מהקנקן?
ה''משהו ביין'' הזה היה קיים זמן רב לפני שמועדון המעריצות של בכחוס קיבל תקן רשמי. כפי שידוע לכולנו,
מספר הפעמים שיין מוזכר בכתובים הוא אינסופי, אך ישנן כמה התייחסויות ישירות לאותו ''משהו ביין'' המסוים ב''שיר לשלמה''. הידוע ביותר, ששימש גם כמה וכמה זמרי רוק בשנות החמישים, הוא: ''נשקני מנשיקות פיהו, כי טובים דדיך מיין''; ורמיזה כמעט ישירה לארוטיקה אוראלית ניתן למצוא בציטוט: ''וחכך, כיין הטוב הולך דודי למישרים: דובב, שפתי ישנים. אני לדודי ועלי תשוקתו.'' וגם ציון לשבח על הכרם כמיקום אידאלי: ''נשכימה, לכרמים נראה אם פרחה הגפן, פתח הסמדר, הנצו רימונים: שם אתן את דדי לך''.
אז כנראה, ובהתבסס על סרטים אפיים סוג ג' על קורות התנ''ך, שכל השמועות על שלוימ'לה אכן נכונות: חוכמה אגדתית? הבחור היה דון חואן מהשורה הראשונה. ותאמינו לי, ממש הייתי צריכה לחקור את העובדות האלו. ההתייחסות הכי דתית שלי היא ''ויבוא היום השביעי, כדאי להזמין פיצה, לפתוח בקבוק טוב ולעשות אהבה!''.
ולפני האהבה, והארוטיקה או אחד משניהם, ישנו תהליך החיזור הבלתי נמנע. יין, כמו כל משקה אלכוהולי, מזרז את האומץ להוציא החוצה את המחזר הקלאסי שטמון בתוכנו, אך כמובן שבהרבה יותר אלגנטיות מאשר, נגיד שוט של טקילה. נסו לדוגמא לצטט את חליל ג'ובראן, המשורר הלבנוני הנפלא מתוך ספרו ה''נביא'' בעודכם מחזיקים כוס יין אדום עמוק ורוטט: ''ובסתיו, כשתאספי את ענבי כרמייך לגת, אמרי בליבך: גם אני כרם, ופירותי יאספו לגת, וכמו יין חדש אשמר בכלי קיבול נצחיים. ובחורף, כשתמזגי את היין יהיה בליבך שיר לכל כוס''.
ועכשיו בואו נבחן את עניין השמפניה. המשקה הרומנטי פר אקסלנס? בהחלט, במיוחד הנוזל הוורוד שבו נהגו לואי ה-14 ומרילין מונרו לעשות בו אמבטיה (לא ביחד, אבל נכון שהרעיון של אמבטיה של שמפניה ורודה מעורר מחשבה בקשר למושג ''מגע עור?''). האם לקחתם אי פעם פסק זמן לבחון את ההיבטים הפאליים המוחלטים של בקבוק שמפניה ממוצע? הסתכלו על הפקק למשל, וכל הפתיחה המתנפצת והמוס המתפרץ. אין זה פלא שמקצועני היין מאירים את עינינו לבל ננער את הבקבוק לפני הפתיחה.
עוד הסבר שניתן באדיבותם של המקצוענים הוא שבקבוק שמפניה מעוצב לפי מידות אידיאליות של אישה. רק רגע, דום פריניון, הרי אתה היית בכלל נזיר. ובהמשך, בהתחשב בצורה של הבקבוק ופקק הפטרייה, האם בקבוק השמפניה ביסקסואל? עכשיו אני מבולבל.
היה זה המשורר ההולל לורד ביירון - שכל תרומתו לענף היין היתה בשתיית כמויות אגדתיות של רטסינה ואוזו בשנות שהותו ביוון - שתמצת את ה''משהו ביין'' באופן מוחלט: ''המנעו מיין, נשים ושירה. במיוחד משירה''. ואם שורות אלו אינן הוכחה מספקת שאכן יש ''משהו ביין'', בידקו את הסטטיסטיקה המלמדת כמה הריונות מתרחשים בזמן המקביל לשחרור היינות האדומים החדשים לשוק. שתו, פרו ורבו?
איש הענבים
סמטת מזל שור 9, יפו העתיקה,
טלפון: 5180533 – 03
