כולנו שמענו על הפרדוקס הצרפתי ועל היין האדום ששומר על הצרפתים זוללי הגבינות השמנות מנזקי הכולסטרול. אלא שלאחרונה התברר שצריכת יין לבן דווקא משפיעה לטובה על תפקודי ריאה. חיים גן, איש הענבים, מספר על עוד כמה יתרונות בריאותיים של היין מימי קדם ועד היום.
מי לא זוכר את המודעה המסקרנת, הברקה נוספת מבית מדרשה של חברת ''המגש שקד'', מאמניות השיווק הגדולות שקו בענף היין הישראלי, שהתהדרה בכותרת ''מדענים: יין צ'יליאני הבריא ביותר''. הכותרת, וקטע קצר מכתבה שפורסמה בנושא בגיליון ''מעריב'' של ה-5 בפברואר 1999, נגזרו היישר מן העיתון. היא הסתמכה על מחקר השוואתי בין יינות שונים, אחד מכמה מחקרים שהניבו תוצאות לא מפתיעות: יינות שמוצאם מאקלים חם יחסית, מכילים את חומרים אנטי-אוקסידנטים (נוגדי חמצון) בשיעור גבוה יותר מיינות שמוצאם מאקלים קר.
פרדוקס משמעותי מאוד
מדוע זה חשוב? על-מנת להבין זאת, יש לתת הסבר קצר ואף לפסוע מעט אחורה בזמן.
רבים שמעו כבר על האבחנה בין כולסטרול ''טוב'', ששמו המדעי הוא HDL, לבין כולסטרול ''רע'' (LDL). בעוד שה-LDL גורם נזק לכלי הדם, ה-HDL מועיל בהגנה מפני מחלות דם וכלי לב. ואולם, לא רבים יודעים שכמעט כל הנזק של ה-LDL נגרם כאשר הוא במצב מחומצן. מסיבה זו מייחסים רופאים וחוקרים חשיבות גוברת לחומרים הטבעיים נוגדי-החמצון, המצויים באופן טבעי בצמחים שונים. ענבים הם אחד הצמחים הללו, וזגיהם (קליפות הענבים) עתירים בחומרים נוגדי חמצון ממשפחת חומרים הקרויה הפלבונואידים הפוליפנוליים.
עניין זה התגלה בעקבות מחקר סטטיסטי דווקא. בתחילת שנות ה-80 התברר כי שיעור מחלות הלב וכלי הדם נמוך בקרב הצרפתים, אף שתזונתם היא מהעתירות יותר בכולסטרול בעולם כולו. מחקרים שביקשו להסביר תופעה זו, שכונתה ''הפרדוקס הצרפתי'', ייחסו לפחות חלק ניכר ממנה לצריכת היין הממוצעת הגדולה של הצרפתי. מובן, שהואיל והחומרים נוגדי החמצון נמצאו בזגים, הם נמדדו בשיעורים משמעותיים רק ביינות שבמהלך ייצורם שרו בזגיהם תקופה ממושכת יחסית. למעט בכמה מקרים חריגים מאוד, נהוגה פרקטיקה זו רק בייצור יינות אדומים, המקבלים כך את צבעם.
תעשיית היין הסתערה על הממצא כמוצאת שלל רב. השפעתו על ייצור יין בעולם הייתה כה גדולה, שאוכלוסיות שלמות שהעדיפו עד לפרסום המחקר יין לבן, המירו את הרגלי הצריכה שלהם והפכו לחובבי יין אדום. ההערכה היא שככלל, הממצא הגדיל את צריכת היין בעולם, לפחות למשך תקופה מסוימת.
כיום הצטברו בספריות האוניברסיטאיות גם לא מעט מאמרים היוצאים כנגד הסבר זה ל''פרדוקס הצרפתי''. חלקם גורסים, כי אסור להמעיט בחשיבותם של פריטים אחרים בתזונה הצרפתית (כעגבניות ושמני זית), המכילים גם הם חומרים נוגדי חמצון. אחרים טוענים כי אפשר שגם למטען הגנטי הייחודי לצרפתים חלק בעניין. רופאים רבים קוצפים על כך שהתקשורת פישטה את המחקר הרפואי, ויצרה נוסחא לפיה ''יין אדום הוא בריא'', ותו לא. מובן, שקביעה זו אינה נכונה כפשוטה – יין בריא במידה, אך צריכת כמויות גדולות של יין מחדירה לגוף כמויות בלתי בריאות של אלכוהול.
אף-על-פי-כן, סיפור ''הפרדוקס הצרפתי'' והמחקרים שהניב שימח את אנשי היין בעולם כולו. רבים מהם הצביעו על כך שהרפואה המערבית מיישרת סוף סוף קו עם מה שחשבה כל חברה שוחרת יין מאז התקיים היין בעולם.
חומר חיטוי ומשכך כאבים
יינות ושיכרים הם המשקאות המשכרים העתיקים ביותר בעולם. אנו יודעים כי התקיימו זה בצד זה במשך כ-8,000 שנה. במילים אחרות: זמן קצר בלבד לאחר שעבר למגורי קבע הצליח כבר ההומו ספיינס לביית הן את הדגן והן את אם הגפנים האירופית לענבי יין ומאכל, הוויטיס ויניפירה. בעידן שבו המים היו מזוהמים לעיתים מזומנות, נחשבו משקאות המכילים אלכוהול, בצדק ומבלי שהובנה סיבת הדבר, למסוכנים פחות לשתייה.
ליינות ולשיכרים יוחסו תכונות רפואיות עוד בימי קדם. במשך דורות, שימש היין כחומר החיטוי המוכר היחיד לטיפול בפצעים, וכמשכך הכאבים היעיל והנפוץ ביותר (עד היום זהו משכך הכאבים הראשון שניתן לתינוק יהודי). דוגמא מפורסמת מאוד לשימוש שכזה ביין נמצאת בברית החדשה, המוסרת כי את כאביו של ישו, אולי הפצוע המפורסם ביותר בתולדות העולם המערבי, ביקשו לשכך ב''יין מהול במור''. ישו, אגב, דחה את הטיפול.
לימים יתפרסם ברומא רופא יווני בשם גאלנוס, שהיה מטפל בגלדיאטורים ונאמר עליו כי איש ממטופליו לא מת מפצעיו. גם גאלנוס הגיע למסקנה, כי יין אדום הוא האמצעי היעיל ביותר לטיפול בפצעים ובמניעת נמק.
עדויות כתובות על שימוש תרופתי ביינות ובשיכרים מופיעות כבר באלף השלישי לפני הספירה. הגדילו לעשות בהם שימוש באותה תקופה הרופאים המצרים, שנחשבו לטובים ביותר במזרח הקדום. קצרת, למשל, טופלה באמצעות מרקחת שכללה מידה של דבש, שמונה מידות שיכר וחמש מידות יין (מידה אחת פירושה היה: מלוא הפה). אפילפסיה טופלה באמצעות אשכי חמור טחונים שהושרו ביין – אולי השריד הקדום ביותר של רפואה אנדוקרינולוגית (האנדוקרינולוגיה היא ענף ברפואה העוסק בחקר הבלוטות להפרשה ובריפוי מחלות הנגרמות מהפרעות בתפקודיהן).
לתנופה גדולה זכה כידוע מדע הרפואה בערי המדינה של יוון ומאוחר יותר – באימפריה הרומית. תרבויות אלה היו תרבויות של גפן, ולא של דגן, ומדרך הטבע ייחסו ליין תכונות אציליות יותר – גם בכל האמור בסגולות מרפא – מאשר ייחסו לבירה. זו הוסיפה להתפתח בצפון מערב אירופה, אך שם לא התמקדו בסגולותיה הרפואיות, אף כי הכל הכירו בעובדת היותה מזינה מאוד, ותפשו אותה, בין השאר, כלחם נוזלי.
תרופה ללוקים בנפשם
ביוון וברומא, עם זאת, חקרו רופאים את מאפייניהם של יינות. ההמלצה לשתייה קבועה ומתונה של יין, שכוחה יפה כאמור גם כיום, היא אחת מהמלצותיו הנבונות יותר של היפוקרטס, אבי הרפואה, וניתנה כבר לפני כ-2,500 שנה. היפוקרטס אף סבר, כי יינות אדומים צעירים ויינות מבושלים טובים לטיפול בבעיות עיכול, ואילו יינות לבנים כוחם יפה לטיפול בבעיות בשלפוחית השתן. יינות מתוקים עלולים היו, לדעתו, לגרום להתנפחות הכבד.
לא כל הרופאים בני התקופה המליצו על שתייה מתונה דווקא. הרופא היווני מנסיתאוס המליץ למטופליו להשתכר מעת לעת, אבל גם דאג להבהיר כי אל לשיכור להירדם בטרם הקיא. אסקלפיאדס, רופא רומאי, דווקא המליץ על צריכת כמויות גדולות של יין כאמצעי להרדמה ולהרגעה, ואפילו ראה בו תרופה ללוקים בנפשם.
מבין היינות של ארץ ישראל נודע בין רופאי רומא בערכו הבריאותי יין אשקלון, אולי משום היותו יין קל. אוריבסיוס, רופאו האישי של הקיסר יוליאנוס, נהג להרתיח במשך 21 יום 21 ספלי יין אשקלון, שבעה ספלי דבש ו-200 זרעי קמומיל, ולהשתמש בתוצר כבשיקוי רפואי רב שימושי.
אפילו המוסלמים, שדתם אסרה עליהם לשתות משקאות משכרים, לא ויתרו על השימוש התרופתי בהם. הם היו גם מי שהמציאו את הזיקוק, והניחו יסוד לכל משפחת המשקאות הכהליים, שמהם התפתח גם הכהל הרפואי. עוד בטרם יוצר כהל רפואי כפשוטו, יוחסו למשקאות כהליים תכונות רפואיות. כאשר החליט הפרלמנט הסקוטי למסות את המשקאות הכהליים (אלה הובאו בשלהי ימי הביניים לסקוטלנד על-ידי הנזירים האיריים, ששמרו על חלק ניכר מהידע שנצבר בעולם העתיק), התייחסה לשון החוק האנגלית אל המשקאות כאל ''strong water'', אולם הנוסח הלטיני, שהיווה תירגום מדוייק יותר של המקור בסקוטית-גאלית, דיבר על ''aqua vitae'', או ''מי החיים''. העובדה שגופת צפרדע, למשל, נרקבה באוויר הפתוח אך השתמרה בתוך ספיריטוז נתפשה באותם ימים כפלא רפואי, והיו מי שסברו כי למשקאות הכהליים ישנה תכונה המקנה חיי נצח.
באורח מדהים, שנחקר אינספור פעמים גם ללא קשר למשקאות משכרים, נעצרה ההתפתחות הרפואה המערבית מאז ימי האימפריה הרומית ועד למאה ה-18. אירופה של המאה ה-14, למשל, לא ידעה יותר על תכונות רפואיות של משקאות משכרים משידעה עליו אירופה של המאה הרביעית, ובמקומות מסוימים ידעה אף פחות.
תמורות כאלה ואחרות בפרדיגמות הרפואיות התחוללו בכל זאת לאורך השנים, ונגעו גם לשימושים שנעשו ברפואה במשקאות משכרים.
מקצתן היו ענייניות – ב-2 בפברואר 1659, רשם ביומנו יאן ואן רייבק, המפקד הראשון של מושבת כף התקווה הטובה: ''היום, השבח לאל, יוצר יין לראשונה מענבי הכף''. לואן רייבק הייתה סיבה לשמוח על לידתה של תעשיית היין הדרום אפריקנית: הוא הקים אותה, ולאו דווקא מסיבות של אהבת יין. למעשה, קיווה ואן רייבק להקל על תחלואי הצפדינה שמהם סבלו המלחים שהפליגו אל הכף וממנו למסעות ארוכים. הצפדינה, כידוע, נגרמת ממחסור בויטאמין C – חומר המצוי בשפע ביין. ב-1655 שתל איפוא את הגפנים הראשונות בגנה של חברת מזרח הודו ההולנדית (שאת תחנתה הקבועה בכף ייסד ב-1652), ולאחר מכן הרחיב את שטח הנטיעות גם לבושנוול, לאורכו של נהר אמסטל, הקרוי כיום ליסבק. ב-1659 כבר הניבו ענבים אלה יין, ותעשיית יין קטנה התפתחה עד מהירה במושבת הכף.
שני רופאיו של מלך השמש
התייחסויות אחרות למשקאות משכרים ורפואה, מאוחרות יחסית ככל שיהיו, לא היו ענייניות כלל. בתולדות תעשיית היין הצרפתי, למשל, התפרסם הוויכוח הנוקב בין צמד רופאיו של לואי ה-14. כמקובל בקרב רופאים צרפתים במאה ה-17, סברו השניים כי מזונו ומשקאותיו של אדם צריכים להתאים למה שכינו ''מזגו''. אחד הרופאים הללו סבר כי למזגו של מלך השמש מתאימים יותר יינות בורגונדיה, והשני, כי למזגו מתאימים יינות שמפניה – חבל ארץ שבאותה תקופה עדיין התמחה בייצור יינות אדומים קלים. בסופו של דבר ניצח הרופא הפרו-בורגונדי, ושמפניה החלה לעבור תהליך ממושך שהיה כרוך במעבר מייצור יינות אדומים לייצור יינות לבנים. רק בהמשך פותחה סופית שיטת שמפניה, כפי שהיא מוכרת לנו כיום, המשמשת בייצור יינות מבעבעים.
עוד בימי קדם נודעו גם חלק מההשפעות השליליות של צריכת משקאות משכרים על בריאות האדם, ואולם, התייחסות גורפת אל הבעייה סיפקה רק הרפואה של סוף המאה ה-19, שהחלה לראות (לא במעט גם בעידודם של פעילי שדולות נוצריות, שפעלו מתחילת המאה הזו ובחלוף המאות לאסור על צריכת משקות משכרים) באלכוהוליזם מחלה.
יותר מסגירת מעגל
חקר ''הפרדוקס הצרפתי'', אחד הראשונים שבמחקרים הרפואיים המודרנים המצביעים על יתרונות בריאותיים בצריכה מתונה של משקאות משכרים, אינו בגדר סגירת מעגל. נראה, כי הרפואה המודרנית פתוחה הרבה יותר לרעיונות ממין זה משהייתה בעבר. מן הסתם, פתיחות זו קשורה גם לכלים המצויים בידיה: הניחוש של ואן רייבק, למשל, היה מוצלח, אבל היה ניחוש גרידא. הרפואה המודרנית, לעומת זאת, יודעת מהו ויטאמין C, כיצד לאבחנו במשקה, ואיך לזהות את קיומו ביין, ממש כשם שגילתה את קיומם בשיעורים גבוהים של חומרים נוגדי חמצון בזגים. כיום, עוסקים מחקרים רבים ביתרונות הבריאותיים של צריכת משקאות משכרים מתונה. המחקר ה''חם'' ביותר, שהתפרסם רק באחרונה, עוסק בקשר שנמצא בין צריכת יינות לבנים ושיפור של תפקודי הריאה.
