"מנה נדיבה של סרטנים חצויים, שמזמנים לסועד חוויה מתגמלת של פיצוח השריון וכרייה של הזהב הלבן מתוך גוף הסרטן והזרועות. בונוס מיוחד: טבילה מושחתת של הלאפה ברוטב החמאה והשום..." אדם בר, הזקן והים, יפו
רוב מסעדות הדגים בעיר מיישרות קו עם הקונספט של "במחיר המנה העיקרית, תקבל מאתנו מבחר נדיב של מנות ראשונות". הקונספט כל כך מצליח, שהוא חוצה מטבחים, לאומים ורמות מחיר. אני ממש לא זוכר איך, מתי ואיפה התחיל הטרנד, ומדוע הוא השתלט דווקא על מסעדות הדגים ולא על מסעדות הבשרים, למשל, אבל בינתיים, כמאמר חז"ל "קנאת דייגים תרבה סלטים" והסועדים מגרגרים בחדווה.
אז לקחתי את בתי הבכורה לארוחת ערב יפואית במסעדת הזקן והים שמתהדרת בעסקה משתלמת במיוחד: ב-99 ש"ח תקבל ארוחה קומפלט: לעיקרית תוכל לבחור לא רק בין דגים לפירות-ים, אלא גם בסטייק פילה עסיסי או בצלעות כבש, וגם השתייה (לימונדה) והקפה שלאחר האוכל כלולים במחיר.
כשהגענו המרפסת כבר הייתה מלאה (בכל זאת, השקיעה או-טו-טו מתחילה, ומי לא רוצה להיות בשורה הראשונה של ההצגה הטובה בעיר החוף?!), אז התיישבנו בחלק העליון והסגור של המסעדה, וכך זכינו לצפות גם בשקיעה, וגם בקלחת האנושית שבמפלס מתחתינו.
מי שמגיע לזקן והים בפעם הראשונה משחרר "ואוו" לא רצוני כשהוא רואה את המלצר מגיע עם המגש שעליו 20 (במילים: עשרים) הסלטים של המנות הראשונות. המחזה אכן מרשים מאין כמותו – חגיגה של צורות וצבעים, וכל אחד נראה מפתה מחברו. כבר בשלב הזה אתה מבין, שאם לא תכלכל את צעדיך בתבונה, תמצא את עצמך מגיע לעיקריות כמו משה שצופה מהר נבו לעבר הארץ המובטחת, ובשעריה לא יוכל להיכנס. אז מפתות הלאפות ככל שיהיו (ותאמינו לי – הן מפתות. גם במצבן הטבעי וגם כשהן קלויות עם שמן זית ושום, או בזעתר) – זה הזמן לתרגל שליטה עצמית.
רשימה חלקית של הסלטים: חומוס קטיפתי, טחינה לבנה, חצילים במגוון סגנונות, סלט אבוקדו, סלט ביצים, סלט גזר, סלט תורכי, סלט גרגיר, טאבולה, כרובית בטחינה, כדורי פלאפל (טרי-טרי, חם-חם, אלא מה?) ירקרקים, סלטי כרוב, תירס, וייסלחו לי הסלטים שקצרה היריעה מלספר עליהם. מי הכוכבים, אתם שואלים? ובכן, סלט השומר והסלרי לוקח בגדול, מבחינתי. מקורי, מיוחד, מרענן וטעים. גם הטאבולה הייתה כל כך נהדרת, שמרוב געגוע הכנתי טאבולה תוצרת בית יומיים אחר-כך (אפילו יצאה לא רע). המפתיעים: סלט האבוקדו המינימליסטי (כי כשהאבוקדו כל כך טעים, רק נגיעות של טעמים דרושות כדי לגעת בנשגב), וגם סלטי הכרוב, שבדרך כלל זוכים ממני להתעלמות היו כל כך טריים, שממש אפשר היה לחוש באגלי הטל של טרם שחר מעטרים את העלים הפריכים.
כדי לשטוף את החיך בין הטעמים, נעזרנו בקנקן הלימונדה שמגישים כאן כחלק מהארוחה העסקית, וגם בבקבוק היינקן, כשנדרשנו לכבות שריפות פה ושם, כשטבלנו זנב לאפה בחריף-חריף הזה.
בזמן שחיכינו לעיקריות הבטנו קצת מסביב, ונהנינו לראות את הקהל המגוון – הרבה משפחות (יהודיות מתל אביב וערביות מיפו) והרבה תיירים משלל ארצות מוצא. מפגשים שלא תמצאו בהרבה מקומות בעיר, והכול בנינוחות ובשקט שמאפשר לנהל שיחה.
לעיקריות הזמנו סטייק אנטרקוט וקערת סרטני ים ברוטב חמאה ושום. ועידת פסגה מרנינה של המיטב שיש לים וליבשה להציע. סטייק עסיסי, עשוי מדיום, עם ניחוח עז של צלייה בגריל, ומנה נדיבה של סרטנים חצויים, שמזמנים לסועד חוויה מתגמלת של פיצוח השריון וכרייה של הזהב הלבן מתוך גוף הסרטן והזרועות. בונוס מיוחד: טבילה מושחתת של הלאפה ברוטב החמאה והשום.
לצד המנות העיקריות אפשר לבחור בתוספת צ'יפס או תפוח אדמה בתנור.
קינחנו בקפה על חשבון הבית, שמוגש עם עוואמה, עוגיות שמרים קטנות בצורת כדור בסירופ סוכר. אח, הזקן והים, חבל שארנסט המינגוויי לא זכה.
