Skip Navigation Linksראשי > מאמרים ראשיים > ארוחת השבוע> ביקורת על מסעדת ארמנדו תל אביב

דג שמח, ארמנדו!


מוקד הזמנת אירועים במסעדות

שפרה צח וחברתה מבקרות בשעת צהריים במסעדת ארמנדו על הטיילת של תל אביב ("תפאורה של גלים מתנפצים כבר סידרנו לנו"). עכשיו כל שנותר הוא להתרשם מהמצעד המפואר של מנות הפתיחה וכמובן, מהדגים – "נופך ים תיכוני מובהק"

הצעתי לעידית שנשנה את הלוקיישן של הדיסקוסייה התקופתית שלנו. "במקום שוב בית קפה, מה דעתך שננצל את חום החורף ונצא יחד לצהריים בטיילת?" אי-מיילתי לה. "לא צריכה לבדוק כלום. החברה שלך, ים ואוכל - זה שילוב מנצח" היא הבזיקה לי מייל תשובה מיידי. אני מצדי הוספתי למשוואה את מסעדת הדגים של ארמנדו. מה שבטוח.

התיישבנו במרפסת הפתוחה של ארמנדו הפונה אל הטיילת. תפאורה של גלים מתנפצים כבר סידרנו לנו. מזג האוויר החייכני והמלצרית החייכנית לא פחות השלימו את כל הנחוץ מבחינת אווירה. עכשיו נשאר לטפל בעניין האוכל. השיטה בארמנדו פשוטה מאוד: עסקית כל יום, כל היום. מזמינים מנה מהתפריט – דגי ים שלמים, דגים לפי משקל בהתאם למספר הסועדים, פירות ים, או, אם אתם מתעקשים לא לנצל את המומחיות של ארמנדו אפשר גם בשר או פסטה. במחיר המנה העיקרית (78-94 ₪) מקבלים גם מצעד מפואר של מנות פתיחה, שיכול להיות בשקט ארוחה בפני עצמו. אנחנו ספרנו שם לפחות 15 צלחות: גזר מרוקאי, פלפלים קלויים, סלט אבוקדו, חציל במיונז וחציל בפלפלים, עגבניות שרי בעשבי תיבול, סלסה עגבניות, כרוב, כרובית, בטטה אפויה, לימון כבוש, איקרה, לבנה, חומוס, טחינה, גבינת פטה בשמן זית... שכחתי משהו?

עידית מבררת אצל המלצרית של ארמנדו "מה לא חריף", ונענית שהכול לא חריף. ואכן, התיבול בארמנדו מדויק ועדין, כזה שבעיקר מבליט את הטעמים הטבעיים. הכול טרי וטעים, אך שתי מנות זוכות לציון מיוחד לשבח: האחת - חציל בלאדי בטחינה, מנה שהפכה כבר לנדושה, אך כאן היא טעימה במיוחד בזכות קלייה מדויקת ותיבול מינימליסטי שמודגש בבזיקת מלח גס. והשנייה, קצת מצחיק לומר - סלט ירקות. פשוט סלט של עגבניות-מלפפונים-חסה-בצל סגול, בלי שום התחכמות, אבל הירקות מתפצפצים בפה מרוב טריות, ומשהו ברוטב מסקרן את בלוטות הטעם. בדיקה מדוקדקת מגלה קוביות בצל זעירות שנכבשו בתוך הרוטב ונתנו לו מטעמן. פטנט שאפשר לאמץ למטבח הביתי.

המלצרית עוברת מפעם לפעם לברר אם הכול בסדר. אולי "רה-פיל" לצלחות המרוקנות? אנחנו מסרבות בגבורה, כדי להשאיר מקום לעיקריות – דגים כמובן. שתי המנות הן מופת של פשטות: דג המוסר נאפה בתנור ברוטב שום ורוזמרין עם רצועות לימון ופלפלים, שמעניק לו נופך ים-תיכוני מובהק. ואילו הלברק במלח, כשמו כן הוא – נאפה על מצע של מלח גס והפך, על כן, לפריך מאוד מבחוץ ועסיסי מבפנים. כדי שאף אחת לא תצא מופסדת, אנחנו מסדרות לנו בצלחות "מוסרק" – דג שחציו מוסר וחציו לברק, ומחסלות אותו עד העצם. על ידם פרוסות תפוחי אדמה נימוחות, אפויות בשמן זית, שום ורוזמרין.

הזמן חולף לנו בנעימים, ורק כשהמלצרית מגיעה עם מגבונים לחים וריחניים לניגוב הידיים, אנחנו מגלות שאנחנו יושבות כבר כמעט שעתיים. קינוח, אולי? טוב, אחד לשתינו. אף על פי שהתפריט של ארמנדו מציע כל מיני הרכבים מתוחכמים, שהמילים "שוקולד", "גנאש", ו"נוגט" מככבות בהם, אנחנו מחליטות, בעצה אחת עם המלצרית, להיצמד לקו הפשוט ולבחור בקרם ברולה. האמת – מתאים לנו בדיוק. כמו כל הארוחה בארמנדו, שקיימה כל מה שהבטיחה.