יום שבת 8:00 בבוקר, תחילת הסתיו עם התראות לגשם מקומי. על פי רב בסיטואציות דומות אני נוטה להעדיף את היקיצה הטבעית, ולהימרח במיטה עד שהרעב מציק, אבל השבת, בפרץ לא אופייני של תעוזה וחוסר שפיות, החלטנו אני ועוד גולם עירוני מנומנם, להגיע לצפון. ( מה שהתברר בדיעבד כהחלטה מצוינת )
רכשנו לנו קפה לדרך, ''כי אם הפה שלך יהיה עסוק אולי סוף סוף תפסיקי לרטון'', ויצאנו.
לאורך הדרך במהלכה התפוגגו בנייניה האפורים של תל אביב, והתחלפו בשדות ירוקים רחבים, עצים וצמחיה סבוכה, לוותה אותנו שמש חמימה ומלטפת.
נדברנו לפגוש 2 נשים גדולות ו – 2 פיות קטנות, במרכז המבקרים של כפר תבור, מושבה שהוקמה לפני כ – 100 שנים, על חורבות הכפר מסחה, ושוכנת בקרבת כרמים ומטעי זיתים. מרכז המבקרים של המושבה מאכלס את מוזיאון המרציפן, חוות יין, מסעדה, פאב ובית שוקולד קטן ומטריף.
בין חנות היינות למוזיאון המרציפנים, המרציפן לקח, וכך החלנו את מסענו הקולינארי... המפעל, אינו עובד בשבת, ( מטעמי כשרות ) ונאלצנו להסתפק בהסבר שלווה בסרטון, עם הסבר אודות תהליך הכנת המרציפן – לחם השקדים, החל בייבוש, הפרדת הקליפות, טחינת השקדים, ועיבודם. סמוך לאולם ההקרנה נמצא מוזיאון בו תצוגה מרהיבה וקוסמת של דמויות ממרציפן: פרחים, בע''ח, דמויות אהובות מאגדות ילדים, וגם מהפוליטיקה המקומית. כך דרים להם בכפיפה שלגיה, ישנוני, כעסני, ושמעון פרס.
לאחר ההסברים קיבלנו ערכת יצירה המכילה פרוסות מרציפן בצבעים שונים והתמקמנו בשולחנות העבודה, לא לפני שהקטנה נשאה נאום חוצב להבות אודות הקשר הישיר בין צבעי מאכל, לחורים בשיניים. ( ששמעה רבע שעה קודם לכן מאמה ) כך נגזר עליי להיכנע לשקיקתי לחסל את המרציפנים עוד בצורתם הגולמית.
המרשעת הקטנה נשלחה לאתר בין השולחנות תבנית של שמעון פרס, ( אין כזאת ) בתקווה שתיעדר לפרק זמן, שיאפשר לי להשתיק את קרקורי בטני, להגניב לקיבתי המשולחת חצי תבנית, ולפזר בהקפדה את המרווחים בין המרציפנים שנותרו, ושבה תוך זמן קצר עם שלל נאה של תבניות וחיוך חשדני של מי שלא הלכה שולל. טפלתי את האשמה על אחותה הגדולה, והתפניתי להקדיש עצמי ליצירה. וכך דחסנו גושי מרציפן צבעוניים לתבניות גמישות של חתולים, בננות ופלחי אבטיחים.
בתם שעה ארוכה של חדווה, מלוכלכות, שביעות, ומפויסות, הסכמנו באי רצון בולט לפנות את השולחן לילדים נוספים, ולעזוב את המקום, אני לסיבוב של טעימות יין, ''כי הגיעה העת להתנהג בהתאם לגילי''
והן לסיבוב של קטיף זיתים מאורגן, ''כי לא השתרכנו עד כאן כדי שלא תלמדנה דבר'' (לא יודעת מה אתכם, אבל אם לי הייתה ילדה בת 3 שמבינה ''השתרכנו'' ו''תלמדנה'', מצידי שתגלגל מרציפנים כל היום )
בזמן שהקטנות שוטטו בין מטעי זיתים וכרמים, מצוידות במיכלים, וקטפו זיתים, אני התבשמתי לי ממגוון יינות היקב, הר תבור אדום, הר תבור לבן, שהיה חביב עליי במיוחד, ויינות נוספים מסדרת ה – ESTATE
עם שובן, בתום הסיור החקלאי הדידקטי בין מטעי זיתים וכרמים, במהלכו שוטטו מצוידות במיכלים וקטפו זיתים, גררו אותנו איתן כדי ללמוד כיצד הוכנו בעבר הזיתים למאכל.
את הזיתים שקטפו, נתבקשו הקטנים להשליך לפי המשפך של מכונה שנועדה לשבור אותם, ולאחר מכן להכניסם לצנצנת עם תבלינים, מוכנה לכבישה.
לא מרציפן, אבל כיוון שאמן עמדה בסמוך, נאלצתי להודות שהערך החינוכי לא מוטל בספק...
בסיומו של ההסבר נרשמנו לסדנת שוקולד בבית השוקולד של גידי, הסמוך למוזיאון המרציפן.
בית השוקולד נפתח לפני כחודשיים ע''י גידי, שהעיז ( למרבה האושר ) לעשות את מה שרובנו רק חולמים לעשות, וביום בהיר אחד נטש את עבודתו, רכש מכונה ליצור שוקולד, ופתח את ''דון והשוקולד, המציע מגוון פעילויות לילדים, פיסול בשוקולד, כתיבה עם שוקולד וחוגי יצירה נוספים. בערבים, בעיקר מחמישי עד שבת, המקום פתוח גם למבוגרים בעלי דמיון ואהבה לשוקולד.
בתחילת הסדנה התכבדנו במשקה שוקו צ'ילי, שמקורו עתיק הימים הוא משבט המאיה, ולחלקכם אולי מוכר מהסרט הקסום ''שוקולד'', לאחר מכן התפננו ליצירת ''מקופלת'' מתוצרת עצמית. התהליך בעיקרו פשוט : מחממים שוקולד עד שהוא הופך נוזלי, מורחים בעזרת שפכטל שכבה דקה על משטח חלק, ממתינים מעט עד שהיא מתייבשת ומגרדים בעדינות.
בתם יום גדוש במרציפנים, שוקולדים, שוקו צ'ילי וכמות לא מבוטלת של יין, ישבנו בחוץ עם קפה שחור חזק ורוח נעימה שהשיבו אותי מהזיותיי המופלאות, אט אט למציאות, בה אני לא ג'ולייט בינוש, ואין לי, לא חנות שוקולד באזור כפרי רגוע, ולא את ג'וני דפ, שיתקן לי דלתות....
''מוזיאון המרציפן'', 04-6772111, כפר תבור.
''דון והשוקולד'', 04-6620538, כפר תבור.
''חוות היין'', 1-800-361-010, כפר תבור.
