הגפילטע חלום ולסנדר שלום


מוקד הזמנת אירועים במסעדות

  לא היתה שאלה מה נזמין, גפילטע פיש לאבא, וכבד קצוץ בשבילי. אבא נאנח. בדיוק בשביל גפילטע פיש כזה המציאו את המסעדות היהודיות הוא אמר.     

יש כיף יותר גדול מלבקר אצל אבא ואמא בעבודה? תשאלו כל ילד. אין!!!!. אפשר לענות לטלפונים כמו גדולים, לחטט במגירות ולבזוז סלוטייפ, מהדקים וכלי כתיבה, ובצהרים ללכת כמו גדול לאכול במסעדה הקרובה.

במסעדה הזאת אבא שלך, כך מתברר, הוא מלך. בעל הבית (סנדר) מכיר אותו בשם, והבן של בעל הבית מוזג שם גזוז אדום מהברז, ומציץ עליך בארשת חשיבות, כי אתה לא עובד, אתה רק בכאילו.
המחשבות האלה נדדו בראשי כשפסעתי השבוע לצדו לשל אבא שלי אל סנדר החדשה שברחוב יד חרוצים.

עם המעבר מהרחוב אל המסעדה, התגנבה דאגה ללבי, המסעדה המעודכנת, לא הזכירה במאום את מסעדת האם, שחיה נושמת ובועטת עד עצם היום הזה. בהלה קלילה טיפסה בגבי, ומה אם כבר אין להם כבד קצוץ?

סלסלת הלחם הלבן פרוס עבה וגס, היתה הסימן הראשון של עסקים כרגיל. אחר כך הגיעו לשולחן חמוצים תוצרת בית, וחזרת שלפני שהיא צובטת את הלשון היא כבר מטיילת במערות האף ומייצרת דמעות. רעבים כבר לא נצא מכאן.

לא היתה שאלה מה נזמין, גפילטע פיש לאבא, וכבד קצוץ בשבילי. אבא נאנח, בדיוק בשביל גפילטע פיש כזה המציאו את המסעדות היהודיות הוא אמר. ולי אין מה להוסיף כי מעולם שלא שרתה ביני ובין הקציצה האפרפרה ידידות ואף לא יחסי הבנה. אבל הכבד הקצוץ היה בדיוק כמו פעם. קצוץ עבה, בעל מרקם אוורירי ולח עם הרבה בצל ובצל מטוגן. הגזוז האדום הוגש על ידי בחור ''חשוד'', אתה הבן של סנדר? העזתי. ''לא'', השיב בחיוך של השותף שלו. חייכתי בחזרה. הכל זורם ונשאר במקומו. רציתי להשוויץ לו שעכשיו גם אני כבר עובדת באמת אבל התאפקתי.

אחר כך חלקנו בינינו מנת טחול ממולא, מה שקוראים גפילטע מילץ. מילוי של קישקע מלא הפתעות ארוז ברצועת בשר טחול. בדיוק המנה שלעולם לא תכינו בבית, וששווה להגיע בשבילה לכאן. בתוך המילוי הרך והעסיסי מתחבאים מרכיבים בעלי מרקם פריך שמתנפצים בפה כמו הפתעות. אולי גריבלעך, באמת צריך לברר את העניין בפעם הבאה. אם תגיעו בשבת, תקבלו את הטעים הזה בתוך הקישקע של החמין, אחרי בישול ארוך כמקובל, מה שהופך את החבילה לקישקע הכי טוב בעיר. (כן מהיום יש דבר כזה, נקודה).

למנה העיקרית בחרתי בבשר מטוגן. פרוסות בשר צלי שעברו במחבת לטיגון קליל לפני שהגיעו לצלחת. אומנם אומרים שהטיגון אינו יפה לבריאות, אך לצלי הוא יפה מאוד. אבא שלי כהרגלו, בחר בלשון, עוד מנה שאני מנועה מלהביע עליה את דעתי, ונראה מרוצה מאוד. טעים? אני שואלת, ''נו, מה?'' הוא עונה, שזה בפולנית הדרך המקובלת להגיד ברור או כמובן.

למנה האחרונה הציעו בווריה, מוס שוקולד, מלאבי ולפתן פירות יבשים. אם נתייחס למבחר הזה כשאלה אמריקאית במבחן ידע כללי, ברור שחייבים להזמין את הלפתן, אנחנו במסעדה יהודית, לא? אז הזמנו לפתן מהסוג שאוכלים אצלנו בפסח. קריר, לא מתוק מדי, ובאופן מפתיע סיום נעים לארוחה (למרות שאני תמיד מעדיפה סלט פירות טריים).

יצאנו החוצה אל רחוב יד חרוצים שהוא אם תרשו לי מילה, ניסיון מוצלח במיוחד להעתיק את מגרעותיה האסתטיות של הפריפריה אל העיר הגדולה. על רקע עליבותו מעוררת הרחמים, הרגשנו בני מזל במיוחד, כי היה לנו שמח בבטן ובלב, וגם הערנו יחד, אבא שלי ואני, כמה זיכרונות.

סנדר
יד חרוצים 14, תלאביב
טלפון 6883344 – 03
פקס 6885544 – 03