"מה שאנחנו עושים ערב אחד, ב-2C הוא המוטו לכל השנה: לקחת את המוכר והאהוב, ואז להקפיץ אותו למעלה עוד כמה דרגות".
שפרה צח והבנזוג יוצאים לחגוג ולנטיין ומגלים שגם את השיגרה אפשר לקחת גבוה.
תגידו מה שתגידו על ה"ולנטיין", זה חג שכיף לאמץ. כי מה יש בו, אם לא לקחת את הזוגיות שלכם שכבר הספיקה לשקוע אל השיגרה, ולמשך ערב אחד להרים אותה גבוה? כמה גבוה אתם שואלים - הכי שאפשר. עד מסעדת 2C בקומה ה-49 של מגדל עזריאלי, שממנה אפילו תל-אביב בלילה נראית כמו עיר מהאגדות. כי את מה שאנחנו עושים ערב אחד, ב-2C הוא המוטו לכל השנה: לקחת את המוכר והאהוב, ואז להקפיץ אותו למעלה עוד כמה דרגות.
מקפיצים את הראשונות
קחו למשל את הראשונות שלנו, קרפצ'ו בקר ואסאדו מפורק. לכאורה הכי בנאלי שאפשר. אז זהו, שלא. כי מנת האסאדו היא שילוב מוצלח של מזרח-מערב, עם בשר נימוח בבישול ארוך שמונח על "קריספי רייס קייק" בסגנון אסיאתי ומעוטר בבצל מוחמץ, שקדים ופטריות שימאג'י, כשאיולי צ'יפוטלה קושר יחד את כל המרכיבים לשילוב מענג חיך. לקרפצ'ו שידכו טוויסט מעניין אחר – בוריק ביצה עלומה. על הצלחת מונחות פרוסות אדמדמות של בשר פילה נא, משוחות בשמן זית ובלסמי מצומצם. במרכזן מתנשאת מעטפת בצק דקיקה ופציחה, שכשבוקעים אותה נשפך ממנה החלמון ומוסיף מעטה עדין לפרוסות הבשר.
מפתיעים בסלט
אבל השיחוק העיקרי, תאמינו או לא, היה סלט שורשים. והאמת שאפילו לא חשבנו להזמין אותו, כי מה – כולה סלט. אבל אור המלצר שלנו, שכל ההמלצות שלו לאורך הערב הוכיחו את עצמן, אמר לנו: סמכו עליי. אז סמכנו, ושמחנו. לא פלא שזו אחת המנות הפופולאריות של המסעדה. תחשבו על "חומה" של פרוסות אבוקדו מקיפה תלולית עשויה ז'וליינים קריספיים של גזר, קולרבי, סלק ודייקון, מעורבים בפולי סויה, בצל ירוק, כוסברה ופקאנים ומתובלת ברוטב אסיאתי-לימוני. זה פריך, רענן, מעקצץ את בלוטות הטעם והולך מעולה עם לחמניות המחמצת החמימות שלא הפסקנו לנשנש לאורך כל הארוחה. "את לא רוצה יותר? אז תני לי מה שנשאר" מפתיע אותי האיש שלי, שהוא ממש לא בנאדם של סלטים, ובטח לא כאלה שיש בהם כוסברה ו/או אבוקדו. מה יש לומר, הוולנטיין באמת מוציא מהבנזוג צדדים שלא הכרת.
קולעים בעיקריות
עם כזאת התחלה, אנחנו מתמלאים ציפיות להמשך, והוא אכן לא מאכזב. מה שבולט בעיקריות של 2C זה החיבור בין המנה ומה שמלווה אותה. אצלו זו שוק אווז שחומה ורכה, ולצידה פירה של ארטישוק ירושלמי ולקט פטריות יער. ציר הבשר שהשוק בושלה בו מדגיש ומחדד את הטעמים המרוכזים של המנה כולה. בצלחת שלי, פילה דניס על הפלנצ'ה, מדגמנים שלושה נתחי דג צרובים-פריכים מבחוץ ולבנים- עסיסיים בפנים, והם מונחים על גבי חציל קלוי ומעוטרים בזיתי קלמטה, שום ועגבניות מיובשות. כל ביס משחק על מנעד הטעמים של הצלוי-קלוי-מעושן, שמחמיא מאוד לדג.
מפנקים בקינוחים
הדג כל כך טעים לי שאני שוקלת לסיים איתו את הארוחה. רק תיאור הקינוח, הנושא את השם המחייב "וונקה" משנה את החלטתי. וטוב שכך. על הצלחת מונחים משולשי קרם שוקולד-אגוזים עשיר, מעוטרים בשברי מרנג ובקרם וניל, כשפירות יער קפואים מוסיפים להם חמצמצות נעימה. הבנזוג מתענג בינתיים על הקרם ברולה הקבוע שלו, שאפילו הוא עשוי כאן קצת אחרת - מטעמי כשרות הוא על בסיס חלב קוקוס ומוגש כעיגול קפוא למחצה, מלווה בשערות קדאיף ומרקחת תותים ביתית. שני הקינוחים מצליחים להימנע ממתיקות יתר ומעומס יתר, ולקלוע לטעמנו כמו כל הארוחה.
לקינוח הקינוח, אנחנו עושים כמעשה כל הזוגות במסעדה ומנציחים את עצמנו, דביקים שכמותנו, בסלפי ליד החלון שדרכו מנצנצים אורות העיר שמתחת. כך נוכל להזכיר לעצמנו גם בימים הבאים, שגם בדברים המוכרים תמיד אפשר למצוא זווית חדשה.
