אברטו

גיא סופר מגיע לגדרה בשביל ליהנות ב-ABERTO, מסעדת שף ים תיכונית בניצוחו של השף אסף שטרן.

למסעדה טובה תמיד כיף לחזור. את אברטו הכרתי ממש בסוף תקופת ההרצה שלה, לפני מספר שנים, וזכרתי את המקום לטובה. כשאשתי הציעה להשאיר את הזאטוטים עם בייביסיטר ולצאת לאיזה מקום באזור שאינו המבורגר וצ'יפס, לא היססתי לרגע: אברטו! אברטו היא מסעדת שף, בכל המובנים – ממוקמת בבית היסטורי צמוד לרחוב הבילויים בגדרה, אווירה מהודרת, התפריט עשיר, אבל מצומצם, וכל מנה יותר מעניינת מהקודמת. המסעדה אפילו צמודה לבית מלון, אם בא לכם לעשות יום כיף שלם.

השף של המסעדה, אסף שטרן, שימש כשף במשך מספר שנים במסעדות בתל אביב, מהמוכרות (והיקרות) שבהן, לפני שנקרא לנהל פה את המטבח. אם בביקור הקודם שלנו נראה היה ששטרן יוצא מגדרו להראות לנו עד כמה הוא בקיא בטכניקות שונות של המטבח העילי - והתוצאה הייתה אוכל מצוין אבל שמרגיש קצת מתאמץ מדי – ביקור חוזר מוכיח ששטרן נרגע ומצא את הקו שלו. התפריט מאוזן, מגוון ומעורר תיאבון, ברמה שהתקשינו מאוד להחליט במה לבחור.

נאלצנו לעשות פשרות: בצער רב ויתרנו על אופציית לחמי המחמצת לטובת פוקאצ'ה, שיצאה לוהטת מהתנור של המסעדה, משוחה בפסטו, לצד סלסת עגבניות וחומץ בלסמי. נדרשנו להפגין איפוק עילאי כדי לשמור משהו לרטבים (עזרה לנו העובדה שהיא הייתה חמה-חמה).

האיפוק הוכיח עצמו כמשתלם כשהראשונות התחילו להגיע. ראשית - שייטל בסו-ויד. סו- ויד זה למעשה בישול בואקום: המזון נארז בשקית ואקום ומוכנס לכלי עם מים, שמחוממים לטמפרטורה מדויקת למשך זמן בישול מדויק. אם משתמשים בה נכון, אפשר להגיע בשיטה הזו למנות מאוד מעניינות. במקרה הזה, קיבלנו קרפצ'יו למתקדמים: השייטל נשאר נא למחצה (המלצרית ציינה זאת בפנינו כמובן, בעת ההזמנה), כך שטעמו המשובח של הבשר הודגש בצורה מקסימלית, והוגש לצד ויניגרט עגבניות, קולי פלפל, בצלצלי שאלוט, טוויל פרמז'ן וצ'ילי – שכל אחד מהם נתן למנה טוויסט קצת אחר.

שנית - טרטר עשבים: דניס על מצע של עדשים שחורות, יוגורט יוזו מושחר, עשבים וצנוניות. מנה הרבה יותר "רגועה" מקודמתה, טעימה לא פחות, שהזכירה לי קצת חתונה בשחור לבן – הדג לבן, היוגורט לבן, מהעשבים הורידו את הירוק במתכוון והשאירו גבעולים לבנים, העדשים שחורות, היוגורט מושחר בדרך כלל עם דיו תמנונים. כל זה נתן מראה מאוד מהודר לצלחת. כמובן שהרטבים נוגבו עד תום עם הפוקצ'ה הטעימה.

נחנו קצת אחרי שתי הראשונות, ופטפטנו על הא ודא, שיחת מבוגרים כזאת, יצאנו גם לחצר לנשום קצת אוויר ולספוג אווירת מושבה כפרית, ואז חזרנו לשולחן הלבן והנקי שלנו, שלא צריך לנקות אחרי הילדים כל חמש דקות, להמשך הערב המהנה.

העיקרית הראשונה שהגיעה לשולחן הייתה סטייק אנד אגס – המנה הוגדרה בתפריט כנתח משתנה, תפוח אדמה קריספי, אספרגוס, רוטב ציר בקר ויין אדום. מנה הכי קלאסית ורגועה שיכולה להיות. במקרה שלנו הגיע נתח סינטה, אישתי נתנה ביס, הודיעה לי מייד שהסטייק מוחרם, והשאירה לי את הביצה... ממה שהספקתי לטעום, באמת היה סטייק מעולה. אהבתי את השילוב עם ביצת העין, גם התוספות היו עשויות נהדר, והרוטב עשיר ומלא טעמים.

המנה השנייה, דניס ממולא בגבינות ג'אבן ופרמז'ן, אגוזים, על קרם בטטה וגזרים אורגניים, וניוקי פריטו – הייתה מחווה מוצלחת למטבח האיטלקי. הדניס נוקה מקרביו ועצמותיו, מולא בשכבות גבינה ואגוזים, שהיוו ניגוד עז טעם לעדינות היחסית של הדג, ולווה בניוקי קריספיים וירקות שורש עם טעם אדמה עמוק ומתוק. מנה טעימה ומיוחדת.

אחרי שפינו לנו את השולחן, הביאו תפריט קינוחים, ושוב בעיה במה לבחור... החלטנו ללכת על מתוק וחמצמץ: פאי לימון מפורק ופרלינה, ואספרסו כפול בשבילי, כי עוד צריך לחזור הביתה. הגיעו שתי צלחות ענקיות, באמת, אין דרך אחרת לתאר את זה. פאי הלימון הגיע – כשמו – מפורק, וכלל תלוליות של מוס לימון חמצמץ, ענני מרנג רך וגלידת וניל, שעליהם מונחים דפי בצק פריך מתקתק ועשיר בחמאה. אפילו אני, שפחות אוהב חמוץ, התחברתי. הפרלינה, קינוח של אצבעות שוקולד עם אגוזי לוז, קציפת שוקולד לבן, קראמבל קקאו, אבקת שוקולד לבן וגלידה וניל, הייתה השוס האמיתי לטעמי: קינוח קלאסי יותר, לא מורכב מידי, מאוד שוקולדי ועשיר וטעים. ואז קרה לאשתי משהו שלא קרה לי איתה בכמעט עשור של זוגיות: הקינוחים הביסו אותה והיא לא הצליחה לסיים מהצלחת. היא עוד רצתה להישאר שם ולנסות לסיים את האתגר, אבל השעון תקתק והבייביסיטר הייתה צריכה ללכת ובצער רב נפרדנו מהם, ומאברטו. עד הפעם הבאה.