פיקניה

"עוד התענגנו על צלעות טלה שמנמנות ועסיסיות, ששום חגיגת בשר אינה שלמה בלעדיהן; וכמובן שגם פילה היה לנו, מעדן נימוח בפה שהוכרז כמנצח של הסעודה והשאיר טעם לעוד, גם אחרי שלושה קילו בשר....". ליאור פנחסי הגיע לפיקניה בבית ינאי בלי יותר מדי ציפיות וגילה שם גן עדן מושלם לחובבי הבשר. תפעילו את הווייז ותתחילו לנסוע לשם כבר עכשיו - הנאה מובטחת!

היינו שישה, כתוב על הקיר. שישה חבר'ה קרניבורים מאוד רעבים. הגי'נג'י שלנו, שגיא, שאחראי תמיד על הנפנוף (מה שנקרא: הרמנג"ל), אמר שהפעם אין לו שום כוונות להתאמץ על המנגל, ושאם אנחנו רוצים לאכול בשר טוב אנחנו חייבים לנסות את פיקניה. לא הנתח. המסעדה. אז יצאנו לדרך ועצרנו באם (M) הדרך במחלף בית ינאי. אם להודות על האמת, באתי בלי יותר מדי ציפיות. לא חשבתי שבקומה השנייה של הקניון מצפה לי חוויה קולינרית... טעיתי בגדול. ואכלתי בגדול. מה זה בגדול, בענק....

האבא של הבשרים ב-M הדרך

כבר בכניסה שכחנו שאנחנו ב-M הדרך והרגשנו שנכנסנו לעולם אחר. שמחנו לגלות מסעדה מאוד מרווחת עם הרבה חבורות סועדים עליזות, עיצוב חמים ונעים של שולחנות עץ, קיר לבנים יפה, מרפסת גדולה, ומול העיניים על הקיר מתנוססת בגאווה תמונה גדולה של נתחי פיקניה מזמינים ומעוררי תיאבון. כשנכנסנו, בדיוק ראינו את האיש שעל הגריל הענק עובד במרץ. הופתענו לגלות שזה בעצם הבעלים של המקום, רונן סהר, שסיפר לנו שהגרילר שלו חולה היום והוא ממלא בשמחה את מקומו. כשראינו אותו בפעולה, הבנו כבר שהגענו למקום הנכון, ורק חיכינו שהמנות יזרמו לשולחננו.

מוגזם כמה שזה טעים

עוד לפני האוכל הגיעה הבירה. בירה ברזל מאייל בלגי אדמוני. בירת בוטיק מעולה מעמק חפר, שזכתה בקטגוריה שלה כבירה הכי טובה בתחרות Golden Beer 2017. כבוד! חצי ליטר מהחבית לכל אחד מאיתנו סידר אותנו לגמרי והיינו מוכנים לבאות. מהתפריט קפצה לנו המילה "מוגזם" בכמה מנות, אז הייתה לנו תחושה שרעבים לא נצא מכאן.

חלקנו שש ראשונות, לא פחות. קודם הגיע הצ'יפס המוגזם. פלחי תפוח אדמה מטוגנים, עבים ופריכים, שאי אפשר להפסיק לנשנש. כל צ'יפס – מלמיליאן. אליו מיד הצטרף המיני צ'וריסוס המוגזם, ערימה ענקית של נקניקיות צו'ריסוס קטנות, עסיסיות ופיקנטיות. לקחנו כמובן גם את לחם הבית, לחם פרנה מרוקאי נהדר שהגיע עם שלושה מלווים מאוד לא שגרתיים. בלסמי ושמן זית? סלסת עגבניות? לא כאן. במקום זה התפנקנו עם פז'ואדה - תבשיל קדירה ברזילאי נהדר של שעועית שחורה ובשר; טחינה גולמית (של "היונה" כמובן) כל כך טובה שלא הוסיפו לה כלום ובשר טחון מתובל וטעים. כיף. המשכנו עם פרוסות חזה אווז טעימות שהלכו נהדר עם העלים הירוקים שהצטרפו אליהן. ובשקט בשקט כבר חייכה אלינו מהשולחן מנת הסינייה ההפוכה, חציל מעולה מהגריל עם אותה טחינה משובחת שכבר הספקנו ליהנות ממנה ובשר טחון מתובל. החציל והבשר התגלו כפרטנרים מושלמים.

אבל גולת הכותרת של הראשונות הייתה ללא ספק שקדי העגל. וואו! גניחות נשמעו מכל צד בשולחן. נימוחים בפה, עסיסיים, פשוט מדהימים. הבטחתי לעצמי שבפעם הבאה כשאגיע למסעדה אתענג על המנה הזו לבד ואין סיכוי שאחלוק אותה עם אף אחד.

חוויית בשרים בקלאסיקו דרום-אמריקאי

ניצלנו את ההפוגה עד לעיקרית, כדי לשוחח קצת עם רונן. הוא סיפר לנו שהוא כבר 15 שנה בעסקי הבשר. במשך שנים היה לו קייטרינג שהתמחה בבשר, ולפני שנה הוא החליט לפתוח מסעדה דרום אמריקאית וקרא לה פיקניה, כשם הנתח האהוב ביותר על הברזילאים. הוא בנה את התפריט, ותמיד מחפש איך לחדש ולהרחיב. רק השבוע הכניס מנה שלא קיימת בשום מקום בארץ – דאבל פורטר האוס. קילו וחצי של עונג. רונן סיפר לנו שהבשר המשובח מגיע מרמת הגולן ושהם משלבים שתי שיטות צלייה: ארגנטינאית – צלייה ישירה על הגריל, וברזילאית – צלייה בקומה גבוהה לפרק זמן ארוך. המנגליסט שלנו, שגיא, תיחקר את רונן על בשרים ושיטות צלייה, ואנחנו רק חיכינו שיגיע האוכל.

והיא באה. "הסעודה האחרונה", שממש לא הולכת להיות האחרונה שלנו במסעדה המפתיעה והנהדרת הזו. מפגן מרהיב של שלושה קילוגרמים מיקס בשרים מהגריל, שכללו את כל הטוב שקרניבורים כמונו מבקשים. תאוות בשרים בהתגלמותה. מה לא היה לנו כאן: אנטריקוט מיושן ומעושן, עסיסי וטעים בטירוף. גם השומן היה נהדר, מה שמעיד על איכות הבשר; נתח קצבים במידת עשייה מדויקת, שדרש יותר עבודת לעיסה מאיתנו; אנטרניה, נתח קצבים אמצעי ונפלא שיוצא במידת מדיום-רר בלבד. לא הכרנו את סוג הנתח הזה לפני כן ומאוד התלהבנו. עוד התענגנו על צלעות טלה שמנמנות ועסיסיות, ששום חגיגת בשר אינה שלמה בלעדיהן; וכמובן שגם פילה היה לנו, מעדן נימוח בפה שהוכרז כמנצח של הסעודה והשאיר טעם לעוד, גם אחרי שלושה קילו בשר.

אי אפשר היה לפספס את איכות חומרי הגלם והעובדה שהבשרים היו כל כך טובים, שלא היו צריכים שום קישוט או רוטב לצידם. בשר נטו, הנאה נטו. פלחי התפוח אדמה שליוו אותם פחות עניינו אותנו מטבע הדברים, אבל שישה אנשים רעבים כמונו לא השאירו שבויים בשטח.

הכול בגדול, למעט המחיר

מהחיוכים של הסועדים שישבו לידינו היה לנו ברור שגם הם שותפים לחגיגת הבשרים הזו. רונן סיפר לנו שיש המון חבורות כמונו שמגיעות לחלוק כמויות ענקיות של בשר, אבל גם זוגות בדייטים, משפחות, ומה לא. בסופי שבוע המקום מפוצץ. כל אלו שמגיעים לים במכמורת, ויש הרבה שעושים את הדרך מתל אביב, לא מפספסים את פיקניה על הדרך. יש לי הרגשה שהים זה רק תירוץ.

מהצצה בתפריט ראינו שנתח אנטריקוט 500 גר' עולה רק 145 ש"ח. מדהים! אין סיכוי למצוא מחירים כאלה במסעדות הבשר הטובות בתל אביב. מגוון, איכות, מחירים שפויים, יותר מזה אנחנו לא צריכים.

ולפעמים החגיגה נגמרת

פינקו אותנו באבטיח על חשבון הבית, פינוק קבוע ויפה של המקום לכל שולחן, לסיום מרענן שמשאיר עדיין את הטעם הטוב של הבשר בפה. בדיוק מרחיבים עכשיו את התפריט עם קינוחים ובר משקאות במתחם המרווח בחוץ, ובעתיד הקרוב תהיה שם גם עמדת מכירה של בשרים, כך שתהיה לנו עוד סיבה לבקר כאן. כאילו שחסרות סיבות.

את הדרך הביתה עשינו הרבה יותר רגועים ושמחים. כל אחד התפזר לדרכו. היינו שישה... נשארתי אחד. כל הבשרים שאכלתי עוברים לי בראש עכשיו... להתראות פיקניה, עד העונג הבא!