Skip Navigation Linksראשי > מסעדות כשרות > פשוט מוכשרת> כתבת ביקורת על אתניקה בהרצליה פיתוח

אתניקה הרצליה


מוקד הזמנת אירועים במסעדות

"פוקצ'ת לחמעג'ון פריכה עליה היו מפוזרים פתיתי בשר באופן שלא הכביד עליה ולא השתלט על הטעמים הנפלאים והמדוייקים של העגבניות המיובשות והצנוברים שהתלוו אליה..." חגית גרוס בערב בנות קליל באתניקה הכשרה שבהרצליה פיתוח

מסעדה ישראלית? הצחקתם אותי... אין כמעט מסעדה שיקית שקוראת לעצמה מסעדה ישראלית. תגידו "מסעדת שוק" או. קיי? תגידו "אוריינטלית עם ניחוחות ים תיכוניים" אני מבינה. אבל ישראלית? אז זהו, שבאתניקה מסתבר שאוהבים לקרוא לילד בשמו ובלי התחכמויות מיותרות מכריזים על אתניקה כמסעדה ישראלית (כשרה!) והאמת שאפשר להבין את מקור הגאווה. לא, לא, תמחקו מהראש את חזיונות הפלאפל או הבורקס. בשביל זה לא פותחים מסעדה בהרצליה פיתוח. בשביל זה יש דוכנים ואתניקה היא לא דוכן. אם כבר היא פולחן לישראליות האותנטית, הכובשת החמה המלאת-כל טוב הלארג'ית, אתניקה היא חגיגה גם כשאין סיבה.

הגענו לאתניקה בערב יום חול בשבוע וציפינו למקום מנומנם יחסית בהתאם לתחזיות על מיתון שמתקרב והחגים שלא מוציאים את האנשים החוצה. ובכן. התקשינו למצוא מקום ישיבה. בשעה מוקדמת יחסית – אתניקה הייתה מלאה כמעט עד אפס מקום. משפחות עם ילדים, זוגות צעירים, תיירים ואנחנו זוג חברות שבאו להבין על מה המהומה.

נכנסנו לחלל מסעדה שהשפה העיצובית בו אקלקטית ועכשווית: קיר לבנים גדול מסמל את איזור המטבח והבר, ויטראז' זכוכית צבעוני משך את תשומת ליבנו כשממול קיר עליו תלויים מגשי נחושת אוריינטליים. אכן אנחנו במזרח אך ליבנו בקצה מערב. בינות לעיצובים הדרמטיים מפוזרים שולחנות בשלל סגנונות, שולחנות בר גבוהים, שולחנות מתכת עם פסיפס, שולחנות יותר "מעונבים" עם מפה לבנה ואזור ישיבה בסגנון לאונג' מרווח ומזמין. על הקיר מולנו הוקרן סרט שיכולנו רק לצפות בו מבלי לשמוע את הקול שנקטע מידי פעם לצורך צילומי תקריב של מאכלים שונים. סוג של אטרקציה לבהות בה כשנגמרות המילים.

התיישבנו ליד הבר ומכיוון שהגענו בעיקר לשיחת בנות בחרנו להעביר את הערב עם מנות קטנות ומופלאות שילוו את היין המשובח עליו המליץ הברמן החביב. פצחנו בסלט אתניקה (בכל זאת... בבנות עסקינן) סלט שהתגלה כחגיגה של עלים ירוקים בתוספת בטטות קלויות עם בורגול, חמוציות ושקדים קלויים ברוטב הדרים. לצד הסלט השופע כל טוב הוגשו לנו סיגרים מרוקאיים שלא דמו למקור כלל ועיקר. וכשאני כותבת המקור, כוונתי, לאותם אולמות אירועים אי שם בשנות השמונים בהם היית אוחז בגוש שמנוני במילוי בשר שנקלע לתוכו. אבל באתניקה הצליחו לבלבל אותנו. במקום הזיכרון הצורב, הופיעו על הצלחת עלי סיגר פריכים במילוי (סודי) של תערובת בשר ביתית שנחו על קרם חצילים שרופים וסלסלת עגבניות בתוספת טחינה ושמן זית. זה היה פשוט תאווה לחיך. כמו לקרוא תרגום עכשווי ליצירת ספרות זרה שהכריחו אותך לקרוא בתיכון. כמעט שעמדנו להזמין עוד מהמנה המופלאה הזו אבל הברמן הקדים אותנו והניח פוקצ'ת לחמעג'ון פריכה עליה היו מפוזרים פתיתי בשר באופן שלא הכביד עליה ולא השתלט על הטעמים הנפלאים והמדוייקים של העגבניות המיובשות והצנוברים שהתלוו אליה. את כל הטוב הזה החלקנו בקלילות עם יין הבית, מרלו בנימינה, היש יותר ישראלי מזה? שהותאם באופן מדויק למנות שהזמנו.

אט אט התפנו השולחנות עמוסי המשפחות והילדים ואת מקומם תפסו זוגות צעירים ושולחנות של "חבר'ה" מהצבא או ממקום העבודה חוגגי יום הולדת למיניהם או סתם הצעת נישואים מרגשת. מחינו דמעה והבנו שאתניקה זו חגיגה ישראלית אמיתית עוקצנית מרגשת ובעיקר חמה ולבבית כיאה לישראלים של פעם ואתם יודעים מה? גם של היום..