פאסטל תל אביב

"רצועות דג בכבישה ביתית מלווים בלחם אגוזים חם, קרם פרש ופרוסות דקות של מלפפונים חמוצים. המנה מרשימה ביופייה. הטעמים מציפים את הפה בחדות, בנעימות רכה המתפשטת בפה..." חגית גרוס מתמוגגת מהטעמים המיוחדים המוגשים בפאסטל, הבראסרי הישראלי, באגף החדש של מוזיאון תל אביב

אפשר להניח לקלישאות –הגעתם לפאסטל. וכלום פה לא מובן מאליו. זה מתחיל בכניסה לחלל מורכב עד בלתי אפשרי שמסמן כבר בהתחלה על הגעתכם למתחם תרבות שבו באומנות כמו באומנות - אין דבר כזה שאין דבר כזה. אז אחרי ביקור עסקית בפאסטל האמינו לי - אין דבר כזה. הכניסה למסעדה עוברת דרך מבואה צרה שלוקחת אותך לחלל גדול ובו פרושים מקומות ישיבה מסוגים שונים. לאורך חלון זכוכית תמצאו שולחנות וכיסאות מעץ מרווחים ומזמינים. בצד הנגדי בו מצוי המטבח והבר ישנם ספות קטיפתיות לצד שולחנות רחבים המהווים למעשה את המשכו של הבר האינסופי והמרהיב.

שמנו לב שאין פינה אחת משעממת במסעדה או כזאת שלא חשבו עליה ועל איך שהיא אמורה להיראות. אפילו אם אתה סתם בוהה באוויר ומחכה למנות שיגיעו (מה שלא סביר שיקרה בפאסטל) ובכל זאת אם תישא עיניך לתקרה ותבקש לבהות בה כדי להשקיט את רעבונך, תגלה שהיא קמורה ומורכבת ממצולעים בצורות שונות המזכירות מעט כוורת דבורים.

הגענו לעסקית המוגשת כל יום בין השעות 12:00-16:00 ומאפשרת להנות מהתפריט האקסקלוסיבי במחיר שווה לכל נפש. המנות הראשונות בישרו טובות. תחילה הגיע הגרבלקס – רצועות דג בכבישה ביתית מלווים בלחם אגוזים חם, קרם פרש ופרוסות דקות של מלפפונים חמוצים. המנה מרשימה ביופייה. הטעמים מציפים את הפה בחדות, בנעימות רכה המתפשטת בפה ועושה הגיון לכל הצירופים המטורפים שמונחים לך על הצלחת. לידו הונח סלט ראשי קלמרי רענן ומשובב לב. חברים ים תיכוניים באו לעשות כבוד לקלמרים הקטנים שהציצו מבעד לעלים הירוקים, "חומוס בולגרי" עשבי תיבול ואיך לא? היוגורטחינה – הרוטב האופנתי המתבקש בסלט כזה.

את המנות הראשונות ליווה לחם הבית שהוגש עם גרגרי חומוס וסלט קטן של עגבניות עליזות. אכן משמח. מסביבנו התיישבו אורחים מכובדים: אוצרי אומנות, שחקני תיאטרון, ו"סתם" פוליטיקאים. הבנו שאנחנו נמצאים במעוז תרבות תל אביבי וכשאתה מגיע למקום כזה אתה לא בא לאכול, רחמנא ליצלן, אתה מגיע גם כדי לצרוך תרבות ופאסטל מהווה בעצם המשך ישיר לחוויית התרבות שנצרכת בכל המתחם הזה.

המשכנו ליצירות הקולינריות העיקריות. אחת מהן הייתה פילה דניס בקראסט של פולנטה שהוגשה לצד סלט קרם גזר חריף. המנה הונחה על השולחן ואני הבטתי בה ארוכות. לא ברור אם השף, הלל תווקולי, הוא שף או צייר, מה שבטוח - מדובר באומן. אחרי הכל, המרכיבים של המנה אינם יוצאי דופן אבל השילוב ביניהם, המינונים והצִלחוּת מצליחים לרגש אותך עוד בטרם טעמת את הביס הראשון. לאחר הטעימה הראשונה לא הייתה שום ברירה והמנה חוסלה עד תום. ללא קושי מיוחד הצלחנו להתגבר בכוחות משותפים גם על שיפוד פילה הבקר בגריל שהוגש עם מח עצם, שעועית ירוקה ופירה. כל היצירה הפשוטה-לכאורה הזו בדרגת צלייה מושלמת ורק כפית קטנטנה המשמשת לשליקת המח של העצם, שהונחה לה בעדינות על ידי המלצרית האדיבה, החזירה אותנו למציאות ולתפקידנו האמיתי והקשה מנשוא - לאכול את כל היופי הזה.

בצעד לא שגרתי ולא לגמרי מובן מאליו, הזמנו מנה אחרונה. סאנדיי. הסאנדיי זו מנת דגל אמריקאית המוגשת בדיינרים אמריקאים והיא בעצם גלידה בטעמי תות-וניל שנקראית על שם יום השבתון של תושבי מדינות הניכר. בתרגום חופשי לשפת הקודש: "שבת". ובכן סאנדיי או לא סאנדיי – בפאסטל לקחו את "השבת" ברצינות והרכיבו מנה אלוהית המורכבת משכבות של תותים טריים, גלידת ו.. הפתעה! פופקורן מקורמל בגרסה ביתית. לא, לא אלאה אתכם בתחושת ההתרגשות, בפופקורן המתפצפץ בפה, בתותים המפנקים ובגלידה העשויה ללא דופי, רק אציין שלפי דעתי אם אלוהים נח בשבת – זה מה שהוא היה בוחר לאכול לקינוח.

באי-חשק מופגן נפרדנו מהמסעדה וחשנו שזו הייתה העסקית הכי משתלמת שפגשנו לאחרונה. הבטחנו לעצמנו לחזור בהקדם כדי לטעום גם מתפריט הערב, כי בטוח בפאסטל מפנקים גם בשעות האלו.