ציונה

"פילה הדניס, לעומת זאת, לגמרי מהים, והוא מתובל בצורה מינימלית ומוגש עם דפי לזניה על ראגו פטריות וערמונים בטעמי חורף כבדים. לטוויטס הרענן אחראי, שוב, זילוף של רוטב פסטו...." גיא סופר-זמרני מגלה את ציונה בנס ציונה

"ציונה" היא מהמקומות המשמחים האלה שתמיד כיף לגלות, ובפרט כמו שקרה לנו – במקרה. היא ממוקמת ברחוב הראשי של נס ציונה, באחד הבתים הראשונים של המושבה, ואת האופי המיוחד שלה היא שואבת בין היתר מעצי הפיקוס אדירי ההוד שבחצר, ביניהם מוקם הדק של המרפסת עם המרצפות המצוירות.

בעבר, מספרת לנו נתנאלה פניגר, אחת משלושת בעלי המקום, האחראית על העיצוב והמארחת שלנו להערב, היה הבית שייך לקיקה וזיסקינד קפלן, שנהגו לארח בביתם את המסיבות הגדולות של היישוב העברי החדש. מאה שנה מאוחר יותר המושבה היא כבר עיר קטנה וגם הבית לא נראה בדיוק אותו דבר, אבל חווית האירוח נשארת: מקבלת הפנים המחויכת; מסלסלת לחם המחמצת הטרי והחם שמגיעה לשולחן מיד עם צלוחית של זיתים; מהשירות הקשוב לאורך הערב כולו – מדובר במקום שמשתדל, ומצליח, לעשות נעים.

"ציונה" היא סוג של מסעדת שף לא מעונבת עם מטבח ים תיכוני תוסס, וחלבי. על התפריט החכם אחראי השף ניר תמרי, צלע הניהול השנייה של המקום, ששורשיו המשפחתיים נעוצים באיטליה, ושורשיו הקולינריים – באוסטרליה. המנות פשוטות, לכאורה, אבל סקירה מעמיקה יותר מגלה את הטוויסט: בארוחת הבוקר מתלוות לביצים גבינת ברי וסלמון כבוש; אגף הפסטות כולל מנות כמו רביולי ערמונים וניוקי סלק; יש סלט "חגיגי" וסלט "משוגע" ואגף שלם של מנות טבעוניות; גם מנות שיכולות להגיע ללא גלוטן מסומנות פה בבירור. והכל נראה טעים, מזמין, כייפי וזורם ושוב המילה הזו, נעים.

אנחנו בחרנו להתחיל עם מאזט אחד של איקרה אוורירית ומוקצפת שהוגשה עם פלחי בצל סגול. ואז התחלנו לדגום מהמנות הראשונות, או כמו שקוראים להם פה, "מנות מפנקות שמוגשות רק בערב": סביצ'ה דג ים, דניס במקרה שלנו, עם עגבניות, נענע, בצל ירוק ונבטוטים; "ארטישוק קופץ" מעוטר בפרמז'ן בתיבול ים תיכוני של שמן זית, שום, חרדל ולימון; סלט תפוחי אדמה שרופים שהכיל קוביות עגבניות, בצל ירוק ופלחים של תפודים זעירים, בטעם עז של מדורה, שרוכך ע"י מטבל איולי-שמנת מנוקד ברוטב פסטו שהוסיף רעננות; ו"הקרוסטיני של שירה", מעל לחם המחמצת הנהדר של המקום הונחו ארטישוקים צלויים, עגבניות שרי, בצלצלי שאלוט, עלים ירוקים וגבינה כחולה ברוטב בלסמי מצומצם מתקתק. שירה, אגב, עבדה פה פעם ועזבה. המנה נקראה על שמה.

בכלל, שמות המנות זה קטע פה. הפולנטה, למשל, נקראת פולנטה וזהו, כי "פעם זו הייתה מנה מורכבת שהוגשה עם מלא דברים, ולאט לאט הוצאנו אותם עד שנשארה פולנטה וזהו". הפיצה שהזמנו נקראת "שובי לים", כי זה השיר שנהגו ניר והחבר'ה לשיר במטבח בזמן הרכבת התפריט, ולמרות שהרכיב היחיד בה מהים זה אנשובי. חוץ מזה היא איטלקית למהדרין: בצק דקיק, רוטב עגבניות עדין וטרי, ארטישוק, זיתי קלמטה וביצה עין. פילה הדניס, לעומת זאת, לגמרי מהים, והוא מתובל בצורה מינימלית ומוגש עם דפי לזניה על ראגו פטריות וערמונים בטעמי חורף כבדים. לטוויטס הרענן אחראי, שוב, זילוף של רוטב פסטו.

לפני המנות האחרונות אנחנו קופצים להציץ בחנות הקטנה שבירכתי המסעדה. אתם בטח חושבים לעצמכם שבחנות שממוקמת בתוך מסעדה מוכרים מעדנים שמיוצרים בה, ואתם צודקים רק באופן חלקי. לצד עוגות שמרים, ריבות, זיתים וממרחים שמוכרים בימי חמישי ושישי פתחה פה יעל עופר עזריאל, צלע הניהול השלישית של המקום, גלריה קטנה, והיא מוכרת בה בגדים, תכשיטים ותיקים של מעצבים מקומיים: נעלי סן-סימון מצרפת, כלי אמייל בסגנון רטרו וחפצי נוי לבית (ביום שהגענו הייתה תצוגת פנסי נפט מרשימה). בשלב זה הרגשנו בשלים לקנח עם פאי שוקולד וטירמיסו נהדר, עם ניחוחות של אמרטו שהוגש גם עם עוגיית אמרטי קטנה. והיה לנו נעים.