פאנץ' ליין

"אנחנו חיים בתרבות ציניקנית, והתגובה הראשונית שלי ושל העורך הייתה לבטח סרקסטית. אבל אז מצאנו את עצמנו מוחאים כפיים ומצטרפים לריקודים עם שאר המבלים..." עופר פרוסנר מוצא את הפאנץ' ליין של הפאנץ' ליין, תל אביב

ייתכן שרחוב הארבעה הוא האקלקטי ביותר בתל אביב מבחינת אופציות הבילוי שבו, שני ככל הנראה רק לאלנבי. יש שיגידו דיזנגוף או קינג ג'ורג', או אולי אבן גבירול או בן יהודה. אבל ביחס לגודל שלו, בהארבעה יש המון מקומות בילוי, שנותנים מענה לשלל מקומות העבודה ששוכנים בו. והוא גם רחוב של צהריים וגם של ערב, וגם יש בו חנייה. כל ההקדמה הטרחנית הזו נועדה כדי לספר לכם שיש מקומות ברחוב הזה, שגם אם תעברו על פניהם עשרות פעמים לעולם לא תיכנסו – מכל מיני סיבות, שהעיקרית שבהן היא שחלקם יעוררו בכם תגובה אוטומטית נוסח "זה לא מתאים לי".

אחד מאלו הוא הפאנץ' ליין. ואם אתם שואלים מה זה, רק נגיד מראש כדי להוציא את זה מהסיסטם – מדובר בבר-מסעדה שבו המלצרים שמגישים לכם את האוכל גם שרים על הבמה, או על דברים אחרים, כמו תאיר היפה והמדהימה (ועוד כמה שמות תואר כאלו) ששרה את "קברט" על הבר כמו מקצוענית. בניגוד לרוב הביקורות שלי, שבהן אני מתחיל באווירה ואז עובר לאוכל, פה אני אעבוד הפוך. לא כי האוכל לא היה טוב, פשוט כי הוא לא העניין כאן.

אני והעורך הגענו למקום ביום חמישי בערב (יש דמי כניסה: 25 ש"ח באמצע השבוע, 35 ש"ח בסופי שבוע), והתחלנו עם מנות ראשונות של חומוס אסלי וחציל בטחינה, שניהם עשו את העבודה כמו שצריך. שטפנו את העניינים עם גולדסטאר מהחבית, ואחר כך הגיעו העיקריות: פילה אמנון הגליל אפוי בתנור, ברוטב שום, לימון, עשבי תיבול ויין שרדונה, שהיה עשוי כמו שדג צריך להיות עשוי, ולידו צ'יפס דק וקריספי, ושתי ורסיות של פרגית: סטייק פרגית ברוטב ברביקיו עם פלחי תפוחי אדמה, ושני שיפודי פרגית שהגיעו גם הם עם צ'יפס בדומה לאמנון.

המשכנו עם הבירות והמקום המשיך להתמלא, שולחנות שלמים מלאים באנשים חוגגים, ואנחנו כבר בקינוחים: מוס פסיפלורה, ברולה שוקולד וקרם וניל, שהפתיעו בהתחשב בזה שהם היו פרווה (המקום כשר).

אבל כאמור, העניין בפאנץ' ליין הוא לא האוכל, אלא האווירה המיוחדת, בלתי רגילה אפילו, שהוא מספק לקהל המבלים שלו. קודם כול, בואו נוציא את זה החוצה: ביום חמישי שאנחנו היינו בו, רוב הקהל היה מבוגר – בסביבות ה-50. תל אביב היא עיר שמקדשת את הצעירות, ובאמת, קשה לחשוב על מקום בילוי, מועדון ריקודים או דנס בר, שאפשר להגיד בטבעיות שבני 50 + מבלים בו קבוע.

אז כאן נכנס הפאנץ' ליין. קודם כל, תפריט האלכוהול המכובד דואג לשכר את המבקרים, ובשלב מסוים אחרי שכולם סיימו לאכול והזוג הראשון שבר את הקרח והלך לרחבה לרקוד, השולחנות מתרוקנים מסועדים וכולם תופסים את מקומם ברחבת הריקודים – ואז גם המלצרים נחים וה-DJ תופס את מקומו.

אנחנו חיים בתרבות ציניקנית, והתגובה הראשונית שלי ושל העורך הייתה לבטח סרקסטית. אבל אז מצאנו את עצמנו מוחאים כפיים ומצטרפים לריקודים עם שאר המבלים. המוזיקה ים תיכונית וישראלית רוב הזמן, האנשים שיכורים מספיק אבל לא יותר מדי, וכולם מסתובבים עם חיוך על השפתיים.

אין הרבה מקומות כאלה, שבהם כולם מחייכים ושמחים. לפעמים מסעדות, שהן עסק רציני, גורמות גם לאוכל שלהן להיות רציני וגם לכל חוויית האכילה בהן להיות רצינית מ-ד-י. לא בפאנץ' ליין – שם יודעים איך פשוט לגרום לך לחייך ולשמוח, ולשכוח לכמה שעות מדברים שמפריעים לך בחוץ. וזה, קוראים יקרים שלי, דבר גדול וחשוב.