אמורה מיו

"אבל המנזוני, נתחי פילה בקר מעוטרים בשקדים שהוגשו עם בצל, בטטה קלייה בגריל ותוספת של רוטב ויניגרט. וואו..." עופר פרוסנר איטלקי באמורה מיו תל אביב

אני זוכר שאמורה מיו נפתחה. גרתי אז לא רחוק, ומשום מה אף פעם לא יצא לי להגיע אליה. השם שלה תמיד הזכיר לי את שירה של ג'ינה ג'י, כוכבת הניינטיז הנשכחת, Ti Amo, שבו היא חוזרת שוב ושוב על שם המסעדה, וכמוה גם אני, מחכה כבר להגיע לאמורה מיו שלי.

כמה מילות רקע: כותב שורות אלה בילה בעברו סמסטר לימודים באיטליה, ולא שאני איזה פיינשמייקר על אוכל איטלקי, אבל אני יודע כשמנסים למכור לי לוקש. ואני גם יודע מתי משהו מרגיש לי לא כמו שצריך להיות. ואמורה מיו מרגישה כמו שמסעדה איטלקית צריכה להיות. הרבה מאוד עץ, הרבה מאוד תחושה איטלקית, מוזיקה מארץ המגף ברקע, ואולי הדבר הכי חשוב, שקצת מוזר להגיד אותו בספטמבר תל אביבי מיוזע: חמימות. המסעדה מרגישה כמו מקום איפה שהוא בין רומא לפירנצה, והמדרכות של אבן גבירול נראות פתאום כמו אחרי גשם חורפי. אבל הנה כתבתי כבר כמעט 150 מילים ועוד לא התחלתי לדבר על האוכל.

אז בואו ונתחיל: התפריט נרחב יחסית, אז החלטנו לבקש ארוחת טעימות. מעיין, המלצרית המצוינת שלנו (שלטה בצורה נפלאה בקצב הבאת המנות לשולחן, כמו גם התאימה לנו בדיוק את המנות שרצינו בתפריט הטעימות) הגישה לנו מבחר של שלוש מנות פתיחה: קפרזה שהייתה נכונה, מבחר של אנטיפסטי (חצילים בפרמזן, בטטה, שעועית ירוקה, פטריות, ארטישוק, פלפל אדום וגבינת פטה) וצלחת גדולה וטעימה של קרפצ'ו, שהיה עדין וטעים להפליא. לידם הגיעה פוקצ'ה חמה מהתנור, ואתה אזהרה ממעיין שלא נתמלא מדי, כי יש עוד הרבה אוכל שצריך להגיע. שמענו לה, וגם הודינו בסוף הארוחה.

המקום היה מלא לחלוטין, והאוכל המשיך להגיע. הבאה בתור הייתה העיקרית הראשונה, פיצה ציו דוידה (מוצרלה, רוטב עגבניות, חצילים, עגבניות, קרוטונים ובזיליקום). השילוב בין הבצק הדק, החציל הקלוי והקרוטונים נתנו לפיצה איכות בשרנית כמעט, כשכל נגיסה הייתה מלאה בטעם.

אחרי הפיצה הגיעו הפסטות, כשהראשונה מבין שתיהן הייתה אחת המנות המיוחדות ביותר שאכלתי בחיי: "ציה ג'וליה". מדובר בפסטה מסוג פנה, שחוץ מהמרכיבים ה"רגילים" – חזה אווז מעושן, זעפרן, מוסקט ופרמזן - היא הגיעה עם ריבת בצל – מה שנתן לה טעם מתקתק ואפילו מתוק, כשכל ביס מפתיע מחדש. עוד פסטה מתקתקה, פולצ'ינלה, הייתה הבאה בתור: חונקי כמרים, כבדי עוף, מוסקט, פרמזן ויין אדום. שתיהן היו ברוטב שמנת, אך למרות זאת לא מאד כבדות.

סיימנו את שתי הפסטות, והופ דילג אל השולחן הריזוטו: "ציו ג'וזפה", ריזוטו גבינות עם רוטב עגבניות, בצל, שום ובזיליקום. הגבינות – מוצרלה, פרמזן וקשקבל, הביאו עמן מרקם קרמי, כמו שריזוטו צריך להיות. הייתי רוצה לכתוב גם על היין האדום שאני והיפה שתינו, אבל גם ככה אני חורג מהמילים שהוקצבו לי – עמכם הסליחה.

המנה הבאה הבטיחה הרבה וקיימה (זאת אומרת, מעיין הבטיחה, והמנה קיימה). כשאני מגיע למסעדות איטלקיות, אני משתדל לא לאכול מהגריל: עדיף להישאר בשטחים הנוחים של הפחמימות. אבל המנזוני, נתחי פילה בקר מעוטרים בשקדים שהוגשו עם בצל, בטטה קלייה בגריל ותוספת של רוטב ויניגרט. וואו. היה לי בבטן חג מה זה שמח, והיו עוד כמה ימים עד לראש השנה. אחרי הרצף הזה של חמש המנות העיקריות, ליפה היה חיוך שאני זוכר כמוהו רק מאירועים חגיגיים אמתיים. הארוחה הייתה הצלחה. היינו מלאים, והגיע הזמן שלנו ללכת הביתה.

ואז הגיעו הקינוחים. מזל שלבני האדם, שהם אני והיפה, יש קיבה נפרדת בשבילם: נעבור עליהם בקיצור, כדי לא תצטערו שאתם לא אוכלים אותם בעצמכם: מילהפוליה – אלף עלים, שכבות של בצק עלים עם קרם פטיסייר בתוכן, טירמיסו שהיה עשוי קום איל פו והלהיט המקומי: טובע בקפה: סמיפרדו שוקולד לבן מצוין ש"טובע" באספרסו, והיה הקינוח שהכי אהבנו.

שלוש שעות ו-11 מנות אחרי שנכנסו לאמורה מיו, יצאנו את שערי המסעדה, מדדים ומאושרים כמו תינוקות, רוצים רק לישון. אמורה מיו, כשמה כן היא, אהבה שמתבטאת באוכל. שנה טובה לכולכם.