Skip Navigation Linksראשי > מאמרים ראשיים > ארוחת השבוע> כתבת ביקורת על מסעדת הדסון שברמת החי"ל תל אביב

הדסון


מוקד הזמנת אירועים במסעדות

"אלא שמכאן לוקח השף את העניין קדימה, לכיוון של מטבח יצירתי, עם טוויסט אסייתי, שהבראסרי האמריקאי הממוצע יכול רק לחלום עליו..." אדם בר לוקח את התאים הדואבים לארוחת ערב במסעדת הדסון שברמת החי"ל תל אביב

מכירים את הרגעים האלו, כשכל התאים בגוף מתארגנים במבנה ופותחים בזעקה? אז ביום חמישי האחרון, אחרי ריצה של 10 ק"מ במרוץ הלילה הפתוח (חפשו בגוגל אם לא שמעתם), התארגנו התאים בגוף הדווי שלי וזעקו "חלבונים! דורשים בשר! דורשים אותו עכשיו!" נדרשו ממני כוחות רבים כדי לשכנע אותם לעבור דרך המקלחת לפני שגררתי את ידידי נ' (שצלח גם הוא את אותה ריצה) לכיוון הדסון שברמת החי"ל.

על הדסון אני שומע דברים טובים כבר לא מעט שנים. המסעדה מיצבה את עצמה כסמן הימני של מסעדות הבשר ברמת החי"ל, שהוא מתחם שבו צפיפות המסעדות למ"ר מתחרה אולי רק עם זו שבאזור התעשייה של הרצליה. מסעדה שמצליחה לשרוד ולהצליח תקופה ארוכה בסביבה כל כך תחרותית, כנראה עושה משהו נכון, ולכן הגיע הזמן לבדוק.

תנאי הפתיחה טובים: המיקום במעין חצר פנימית רחוקה משאון הרחוב, טובלת בצמחייה ובמים. החלל גדול - תקרות בגובה חמישה מטרים מקנות תחושה של מרחב עם אקוסטיקה נעימה. התאורה מדויקת - לא חזקה ולא אפלולית, כי אם רכה; המוזיקה מדויקת - לא "צ'יזית" ולא מאתגרת מדי למי שצריך להשקיע את משאביו בשיחה ובלעיסה. הצוות ידידותי להפליא, ואל ייקל הדבר בעיניכם, כי כשכל שורה בתפריט היא פנינה מפתה, חשוב שיש לך מי שידריך אותך בבחירות שאתה עושה.

התפריט של הדסון עלול לבלבל – המסעדה מגדירה עצמה כבראסרי אמריקאי המתרכז בבשרים. בפועל, מה שתגלו בתפריט הוא מסעדת בשרים שנסמכת על שיטות החיתוך האמריקאיות והמינוחים התואמים ("טופלויין", "ריבאיי" וכיו"ב, מינוחים שיורדים לרזולוציה של המיקום המדויק של הנתח - החלק האחורי, האמצעי או הקדמי של האנטרקוט או הסינטה). אלא שמכאן לוקח השף את העניין קדימה, לכיוון של מטבח יצירתי, עם טוויסט אסייתי, שהבראסרי האמריקאי הממוצע יכול רק לחלום עליו.

אחרי ההתלבטות הבלתי נמנעת, בחרנו לפתוח ברול סינטה, עלי בייבי מיסו, שומשום והדרים (פלח תפוז), ובמנה של פטריות יער במחבת עם עלי תרד, טריאקי ופרמזן. שתיהן מ-צ-ו-י-נ-ו-ת, ואם היו מאלצים אותי לבחור באחת, הייתי בכל זאת בוחר בפטריות, בזכות הרוטב, הו הרוטב, שאם היו מבקבקים אותו, הייתי קונה ממנו הביתה בגלונים.

לצד המנות הראשונות לגמנו בעיקר מים (בכל זאת, 10 ק"מ), אבל הרשינו לעצמנו גם כוס יין סירה 2009 של קלו דה גת. פירותי, עם גוף בינוני כבד, כמו שאני אוהב. עכשיו, כשהתאים החתרניים בגוף קיבלו את מנת החלבון (הראשונה) שלהם, התפנינו לחשוב על העיקריות. אני הלכתי עם המלצת המלצרית, ובחרתי בסינטה מנהטן 450 גר', עשוי בדרגת מדיום-רייר. כאן המקום לומר שההתייחסות של הדסון לבשר גובלת באדיקות דתית של ממש. הם בוחרים את הפרות בעצמם (ישראליות, הולשטיין, מבכירות), מיישנים את הבשר בעצמם, וזובחים כל נתח אך ורק כשהגיע לדרגת היישון האופטימלית עבורו. הנתח הקרוי מנהטן שייך לחלק העליון במותן הפרה, דורש יישון ממושך, והתוצאה היא טעם "סטייקי" עז ומשובח. הוא מוגש פרוס, והתמונה של הפרוסות (הפריכות מבחוץ ואדומות מבפנים) בצלחת מסעירה את בלוטות הרוק שלי ברגעים אלו ממש, רק מההיזכרות בה. ידידי נ', שהוא טיפוס גלילי בריא (מדי, אם תשאלו אותי), העדיף מנה צמחונית, אבל אני מודה ומתוודה שגם הבחירה שלו הייתה בינגו אמתי: ניוקי במילוי ריקוטה ברוטב שמנת, בטטה, צ'יפוטלה, טימין ופרמזן. המנה, שנראתה נפלא בצלחת, הסעירה את הפה בקומפוזיציה של טעמים עדינים (ריקוטה, שמנת), ועזים (צ'יפוטלה, טימין, פרמזן) שהוציאו את הילד השובב שמתחבא בהם החוצה לטיול.

לצד המנות העיקריות קיבלנו קול-סלו, שמדגים בצורה הטובה ביותר לאילו גבהים נוסקת הדסון בהשוואה לבראסרי אמריקאי סטנדרטי, שמגיש תערובת משמימה (ומשמינה) של כרוב, גזר ומיונז. הקול-סלו של ההדסון התגלה כמנה נועזת, שלקחה את הקולסלו הנ"ל לטיול שחרור במזרח הרחוק, עם רוטב אסייתי על בסיס סויה, נבטים ובוטנים. הפתעה מרנינה.

קינחנו, מזוגגי עיניים, במוס שוקולד C-Cup, ממולא בקרם פטיסייר. קינוח שהשם שלו שלח אותנו ללכת על החבל הדק (במצב של שכרות קלה), שבין שבירת הקרח עם המלצרית, לבין פלירטוט שלא יאה לאשמאים בגילנו. אבל חשוב מזה – הקינוח היה מענג כמו הדבר האמתי (שמסתתר ב-C-Cup).התאים שדרשו חלבונים קיבלו את שלהם והלכו לישון, וכעבור זמן קצר – גם אני.