בלק אאוט

"האוכל טעים מאד ובסופו אנחנו מלקקים את האצבעות, הפעם לא רק ברמת המטאפורה..." אחרי ההצגה "לא על הלחם לבדו" מבקרים אמיר נהרי ובת זוגו במסעדת בלק אאוט – מסעדת חושך שבמרכז נא לגעת בנמל יפו, שמלצריה הם כבדי ראייה

לכל דת ישנם מקומות מיוחדים הקדושים לה. לא מזמן ביקרתי במקום שלדעתי ראוי שיהיה קדוש לכל אדם, ללא קשר לאמונה דתית. הוא שוכן בנמל יפו המתחדש, ממש מתחת למתחם מיומנה, ושמו - "מרכז נא לגעת".

מרכז נא לגעת הוקם בשנת 2007 והוא מתוחזק על ידי עמותת נא לגעת, שבראשה עדינה טל וערן גור, וקרנות תרומה של פילנתרופים ידועים מכל רחבי העולם. מטרת המרכז היא לתת במה לאנשים עם מוגבלויות שמיעה וראייה ולהעלות אותם למודעות הציבורית. כך שוכן במתחם נא לגעת אולם תיאטרון גדול ומשוכלל שמעלה הצגות מידי ימי ראשון, שלישי וחמישי. במתחם נמצאים בית הקפה קפיש, שמלצריו הם חרשים או כבדי שמיעה, ומסעדת בלק אאוט – מסעדת חושך – שהמלצרים בה הם עיוורים או כבדי ראייה. כיום מעסיק מרכז נא לגעת למעלה מ-70 אנשים המתפרנסים בכבוד, ועל הדרך מעניקים לנו "הרגילים" חוויה בלתי נשכחת.

החוויה שלי במרכז נא לגעת נפתחת בהצגה "לא על הלחם לבדו". האולם מתמלא במהרה מפה לפה והשחקנים העיוורים-חרשים ממחישים את סיפור חייהם אחד-אחד ותוך כדי אפיית לחם. הם מתנועעים על הבמה, מדברים, שרים ופותחים את לבם ואת חייהם לעיני הקהל הקשוב. ההצגה מרגשת אותנו עד דמעות. בסופה, כאשר הלחם מוכן, הקהל מוזמן לעלות על הבמה, לטעום מן הלחם שזה עתה יצא מן התנור בליווי מתבלים, לפגוש את השחקנים ואת המתורגמנים שלצדם ולשאול שאלות. בת זוגי מבקשת לנגב את הדמעות לפני שהיא עולה, שחלילה לא יתפרשו כדמעות רחמים.

בלק אאוט

גם מחוץ לתיאטרון החוויה נמשכת. אנחנו מגיעים למסעדת בלק אאוט, שם מבקשים מאתנו להשאיר בארונית נעולה את חפצינו וכל תכשיט שעשוי להבהיק באפלה. את המנות מהתפריט אנחנו בוחרים לפני הכניסה. הדלת נפתחת וכל זוג או קבוצה נכנסים בנפרד. כשמגיע תורנו אנחנו חוששים מעט, אבל בגאון צועדים פנימה. אז פוגש אותנו המלצר שלנו, בחור חביב וכבד ראייה, ומזמין אותנו לשים יד על כתפו כשהוא מוביל אותנו לשולחננו. החושך מוחלט בהחלט. גם כשאני מנופף בידי מול עיניי, איני רואה דבר. המלצר מושיב אותנו ומסביר היכן נמצאת כוס המים, הסכו"ם וקנקנן השתייה. הוא מייעץ כמה עצות מועילות כמו הכנסת חלק מהאצבע לכוס תוך כדי מזיגה, כדי להרגיש כשהיא מתמלאת.

סביבנו אנחנו שומעים את המולת המסעדה - מזלג פוגש בצלחת, מים נמזגים לכוס, מלצרים מגישים מנות וסועדים מדברים ונהנים. לפתע אנחנו שומעים את המלצר ממש מעלינו, מדריך אותנו בעניין הלחם והממרח שהוא מניח ביני לבין זוגתי. בזמן שאנחנו נוגסים בו, מצטרפות לשולחננו זוג אחיות ואט אט מתפתחת שיחה מעניינת, ואנחנו אפילו לא יודעים כיצד הן נראות. בזמן ההמתנה למנות אנחנו מקבלים שתי כוסות יין אדום, הפעם מבקשים לא לדעת מאיזה סוג. את הקברנה סוביניון אנחנו מצליחים לזהות, אך המרלו חומק מאתנו, אותו אנחנו מבלבלים בטעות עם שיראז.

המנות מגיעות, ובהמלצת המלצר של בלק אאוט אנחנו מחליטים לוותר על השימוש במזלג וסכין ועוברים לאכול בידיים, מתברר שקונבנציות חברתיות רבות מדי מקיפות אותנו בלי שאנחנו רואים. את המנות אנחנו כבר מזהים ביתר קלות. אני מקבל פילה סלמון עשוי היטב על מצע רטטוי, לא יבש מידי ולא נא מידי. זוגתי מקבלת פילה דג לבן בליווי ירקות שורש אפויים. האוכל טעים מאד ובסופו אנחנו מלקקים את האצבעות, הפעם לא רק ברמת המטאפורה.

אנחנו ממשיכים לדבר עם האחיות גם כשמגיעים הקינוחים. אני אוכל מה שמרגיש כקדאיף ברוטב מתוק וזוגתי - עוגת גבינה עם פירורים. את המנות הללו אנחנו כבר אוכלים בכפית. בסיום אנחנו מבינים שהמסעדה כבר התרוקנה, נותרנו כמעט אחרונים. בעוד אנחנו מודים למלצר מקרב לב ומשבחים אותו על ההתמצאות ועל העמידה באתגר, שנראה לנו קשה כל כך, הוא מספר לנו שהצגת התיאטרון ומסעדת בלק אאוט נסעו להופיע בפסטיבל בלונדון וקצרו הצלחות כבירות, ואפילו נתבקשו להישאר זמן נוסף בשל הביקוש הרב.

החוויה במתחם נא לגעת היא בלתי נשכחת ואני בטוח שאחזור בקרוב לבדוק גם את קפה קפיש. כולי תקווה שאתם תעשו כמוני.