Skip Navigation Linksראשי > קפה ובתי קפה > בתי קפה> כתבת ביקורת על בתיה קפה ומסעדה תל אביב

שישי אצל בתיה


מוקד הזמנת אירועים במסעדות

"לא היה צריך אפילו להסתכל בתפריט כדי לדעת מה אנחנו הולכים לאכול: גפילטע פיש וכבד קצוץ, צ'ולנט ושוק אווז, קיגל וקומפוט, או בקיצור – מסע בזמן אל מטעמי השטייטל של מזרח אירופה..." שפרה צח, בתיה קפה ומסעדה, תל אביב

"אולי פעם נלך למסעדה שפשוט נותנת אוכל-אוכל, ולא את מנת השף על מצע כלשהו עם נגיעות של משהו?" אמר בעלי, כשבחוץ הגיח החורף למופע קצרצר והבטן שיוועה למשהו חמים ומנחם, "אוכל יהודי טוב כזה, כמו שיש אצל בתיה". "בסדר", פטרתי אותו בנימה לא מחייבת, "נמצא לזה איזה ערב". "ערב?!" הוא הזדעק לנוכח חילול סדרי עולם, "לבתיה הולכים בשישי בצהריים, וגם זה מספיק מוקדם, לפני שיגמרו לנו את כל הצ'ולנט!"

אז הלכנו לקפה בתיה שברחוב דיזנגוף ביום שישי באחת בצהריים, ואף על פי שלי נראה היה שזו שעה מוקדמת לארוחה כבדה, בתיה כבר המתה מסועדים ומכאלה שבאו להצטייד לקראת שבת. בקושי נמצא לנו מקום בשולחן קטן מאחורי הבר, שאליו הסבו תיירים שניסו להבין מהאנגלית של קובי, הבעלים של בתיה, מה טיבם של מאכלים אקזוטיים כמו רגל קרושה או מוח. בשביל בעלי, לעומת זאת, כל הסבר היה מיותר. "אני מכיר את בתיה יותר מארבעים שנה", הוא ציין, מכוון לילדותו שעברה עליו ברחוב הסמוך, עם סבתא המכונה "ממה", שהייתה מומחית גדולה בתחום הקניידלך-קרעפלך-גפילטע פיש, וכשלא אכלו אותם אצלה – באו לאכול את אלו של קפה בתיה. ומאז ש"ממה" איננה, נותרו רק אלו של בתיה.

מכאן ואילך הסתכם חלקי בקבלת ההחלטות בהזמנת השתייה – מים בשבילו ובירה "לף בלונד" צוננת מהחבית בשבילי. בעלי, מצדו, לא היה צריך אפילו להסתכל בתפריט כדי לדעת מה אנחנו הולכים לאכול: גפילטע פיש וכבד קצוץ, צ'ולנט ושוק אווז, קיגל וקומפוט, או בקיצור – מסע בזמן אל מטעמי השטייטל של מזרח אירופה.

הגפילטע פיש שבו פתחנו היה קציצה גדולה ועסיסית, בסגנון עדות הפולנים, כלומר במתיקות מודגשת כמו שאני אוהבת והוא קצת פחות, לכן הוא ליווה את רבע הקציצה שהסכמתי להקציב לו בחזרת לבנה "נושכת" עשויה במקום. את הכבד הקצוץ שלו - טחון במרקם גס ובטעמים מודגשים, עם בצל חי קצוץ מעל, הוא אהב מאד, ואפילו הסכים להודות שהוא "יותר טוב מזה של ממה". יחד עם שתי הראשונות קיבלנו סלט מלפפון בבצל וסלט כרוב וגזר, שניהם בכבישה קלה מאד בטעמי חמוץ-מתוק שליוו מצוין את כל הארוחה.

לעיקרית הוא כמובן רצה את מנת ה"צ'ולנט קומפלט", וקיבל צלחת מהבילה ובה כל טוב: תפוחי אדמה שחמחמים-נימוחים? יש. ביצה חומה? יש. נתח בשר בקר רך מבישול ממושך? יש. וגולת הכותרת – הקישקע, כמובן, שמנמן ושופע טעמים. הוא לוקח ביס מזה, ביס מההוא, מוסיף עוד קצת מהחזרת ומהסלטים ומתענג מכל הלב. רק אחרי שהוא מחסל חצי צלחת הוא מבחין בכך שכמעט לא השארתי לו משוק האווז שלי – שחומה מאד, רכה מאד, נטולת שומן, ברוטב קרמל תפוזים מריר-מתוק, ולצדה תוספת של אורז ושעועית ירוקה. "מצוין", הוא פוסק, אחרי שטעם ממה שנשאר.

עכשיו מגיע תור המתוקים של בתיה: קומפוט מסורתי של פירות יבשים ("בדיוק כזה ממה הייתה עושה") ופרוסה נכבדה של קיגל אטריות בצימוקים וקינמון. בסיומם שנינו נשענים אחורנית ומשחררים אנחה יהודית בריאה, כזו שבאה על בטן מלאה, בדרך אל ה"שלאף-שטונדה" ההכרחי.