לאכול או לא לאכול? גבירותיי ורבותי, זאת השאלה האמיתית וכל השאר- פטפוטי סרק חסרי תועלת. לאכול בתיאבון, בלהט, במרץ, בהתלהבות, בהתבהמות, כמו מתוך תנופה, צמיחה....
לאכול או לא לאכול? גבירותיי ורבותי, זאת השאלה האמיתית וכל השאר- פטפוטי סרק חסרי תועלת. לאכול בתיאבון, בלהט, במרץ, בהתלהבות, בהתבהמות, כמו מתוך תנופה, צמיחה, יצירה עצומה, לאכול הכול, הרבה, כאילו אף אחד לא מסתכל, כאילו אין מחר, כאילו אין משקל .
כותבת שורות אלה לא סובלת משום בעיית אכילה, סתם נקבה ממוצעת, מבחינת משקל אני מתכוונת. מתהדרת במקום טוב באמצע העקומה הזאת שמודדת יחס בין מין, גיל, גובה ומשקל. ממוצעת ולא יותר. אבל גם לא פחות, ואני מנסה להיות פחות, הו, כמה שאני מנסה. כמעט 14 שנים של ניסיון ארוך ומתמשך, מאז תקופת הטוסטים עם הגבינה צהובה על התנור עצים בצבא.
אז למה לעזאזל, קיבינימט ולמען השם אני מנסה? מה כל כך רע בלהיות ממוצעת ?
- שאלה מטופשת, אני אנסה לנסח שוב.
למה שני קילוגרם עודפים הם עניין שצריך להתייחס אליו? למה בכלל הם מהווים עניין? כולה שני קילו מחורבנים. לא חלילה, בעיה בריאותית, לא אמורים להשפיע או להפריע לתפקוד היומי בשום צורה. לפחות לא בצורה נראית לעין. סתם, הטרדה, הצקה, מכשול שולי אך מהותי בדרך אל השלמות המיוחלת. נקבה ממוצעת, כבר אמרנו?
זה נורא מטופש. בזה אני מוכנה להודות, אפילו בפה מלא. זה איום ונורא כמה שזה מטופש. איום ונורא. אין לזה שום הצדקה או תירוץ, ושלא יאכילו אתכם בסקרי צריכה שישכנעו אתכם שאתם בסדר, ממוצעים. מהצד השני, אומרים שלהודות בבעיה זה כבר חצי הדרך לפתרון. נו, אז אומרים, חכמולוגים. להם בטח אין שני קילו מיותרים.
אפשר להמשיך להתפלפל על זה עוד הרבה. אפשר לכתוב הרבה מילים ולתבלן אותן במשמעויות או היבטים חברתיים, פילוסופים כבדי משקל כאלה או אחרים. אבל אין שום טעם, זה מיותר, זה לא יוביל לשום דבר, חוץ מלעוד 14 שנים מתישות נוספות. כל מה שצריך זה להחליט. שם טמון הפתרון האמיתי. להחליט ולבצע. לא להוריד, אלא לשמור. לא לשמור במובן דיאטה, אלא לשמור על הקיים. על מה שיש, על שני הקילו' המטופשים. להחליט לשמור אותם, לקבל אותם, לאהוב אותם. זה לא בולשיט ניו-אייג'י. זאת האמת. כל כך פשוט שקשה לעכל.
