לה לזניה

"בניוקי – תערובת של צהובים מתפוחי אדמה וכתומים מבטטות – מורגשים טעמים פיקנטיים של אגוז מוסקט ופלפל שחור טחון..." שפרה צח חוגגת עם בתה את סיום התיכון במסעדת לה לזניה בתל אביב – מסעדה צמחונית, כשרה ומשפחתית חביבה

בתי אורלב סיימה בשעה טובה את התיכון. סליחה, תיקון טעות: למעשה לא מדובר על שעה, אלא על שבוע שלם של טקסים ואירועי סיום – של הכיתה, של השכבה, של החברים ושל כל בית הספר. אז יום אחרי שכל זה הסתיים סופית, תכננתי לה חגיגה נוספת, והפעם – כזאת שנתפרה בשבילה אישית.

השעה: שעת צהריים - כדי שיהיה לה את כל הבוקר לישון. המשתתפים: רק היא ואני, כדי שאוכל להקדיש לה את מלוא תשומת הלב. בתוכנית האמנותית – היא תספר לי חוויות מנשף הסיום, פלוס כל מיני תובנות על החיים. החלק הקולינרי: צריך להיות משביע, כיאה לארוחת צהריים, אבל גם צמחוני, עם עדיפות לאיטלקי. הפתרון כמעט ברור מאליו. לה לזניה. מסעדה קטנה וחמודה בדיזנגוף שאורלב עצמה גילתה, אהבה ואפילו ארגנה בו ארוחה משפחתית ביום הולדתה הקודם.

עיון בתפריט מגלה שהיצע המאכלים של לה לזניה התרחב והתחדש מאז ביקורנו הקודם: אל הלזניות והפסטות הידועות של לה לזניה נוספו גם פיצות, לטובת משפחות עם ילדים, מנת פתיחה זוגית וקלילה לקיץ "פריטו מיסטו" ובה שלל ירקות מטוגנים קלות, המוגשים עם רטבי סלט לבחירה ועוד. אבל עם כל הכבוד, לנו ברור שעל לזניה לא נוותר. אבל אליה עוד נגיע. בינתיים אנחנו מנשנשות ברוסקטה פומודורו, עם גזיזי עגבניות ורוטב פסטו ריחני ועז טעם, ומתחלקות בקערה של סלט קצוץ דק-דק, שלצדו רוטב ויניגרט שאף הוא, כמו כל האוכל, מוכן במקום. סוד הטעם הוא במתכונים המקוריים שהביא אתו מאיטליה יוסף, בעליה של לה לזניה.

והנה מגיעה הלזניה שהזמנו – לזניית חצילים ומוצרלה בציר עגבניות ופסטו, מוקרמת ברוטב בשמל ובפרמזן. אורלב מציינת לטובה את העובדה שהצליחו להוציא אותה לשולחן בדיוק בנקודה שבה היא מבעבעת אך לא שורפת את הלשון, כך שאפשר להרגיש את השילוב המוצלח של כל הטעמים. תחת השפעת נאומי הסיכום והמצגות, היא מוצאת שהלזניה, כמו התיכון, נותנת בית חם למרכיבים שונים, שכולם יחד מתאחדים בה אבל עדיין שומרים על אישיותם. אני, ברוח פחות פיוטית אך לא פחות חיובית מתפעלת גם מהטעם, גם מהמרקם המדויק וגם מהעובדה שהלזניה נעדרת את השמנוניות שמאפיינת בדרך כלל מאכלים עם חצילים. יוסף מגלה לנו את הסוד: במקום לטגן את פרוסות החצילים הוא קולה אותם בתנור. מבחינתנו, הלזניה עברה בהצלחה את כל הבחינות.

ה"כיתה" הבאה שמתייצבת למבחן שלנו במסעדת לה לזניה היא הניוקי. הפעם המשוכה גבוהה יותר. מניסיוננו, ניוקי נוטים להיות לפעמים קצת אנמיים. אלו של לה לזניה הולכים לכיוון השני. בניוקי – תערובת של צהובים מתפוחי אדמה וכתומים מבטטות – מורגשים טעמים פיקנטיים של אגוז מוסקט ופלפל שחור טחון. מתברר שגם כאן יש ליוסף טריק: הוא מקפיץ את הניוקי בשמן זית עם בצל אדום ושום כתוש, מה שנותן להם פריכות ומספיג בהם טעמים נוספים, ורק אז יוצק עליהם את הרוטב. במקרה שלנו – רוטב של שמנת ופטריות טריות, שגזיזי פטרוזיליה מגוונים אותו בטעם וצבע. "כמו בני הנוער של ימינו" ממשיכה אורלב את נאומה הדמיוני ומכוונת אותו אל הניוקי, "הם חמים, מפולפלים, ואפילו חריפים".

שתי המנות מצליחות בדיוק להשביע את רעבוננו אך בלי להכביד יותר מדי. וכמו הפרידה מהתיכון, אנחנו נפרדות ממסעדת לה לזניה בידיעה שעוד נשוב וניפגש.