Skip Navigation Linksראשי > ברים, יין ואלכוהול > ברים ופאבים> ביקורת על בר-מסעדה פויקה תל אביב

פויקה זה כאן


מוקד הזמנת אירועים במסעדות

"פילה הבקר שלי ספוג היטב בטעם מיוחד של קפה, והוא שחום בקצוות ואדום-אדום מבפנים, נמס מעונג בפה ומתמזג עם טעם התפוח אדמה-מדורה שלצדו..." אפרת רוזן חייבת לבחור בין השוקונגו למוזונגו, אבל אחרי הסטייק בפויקה תל אביב

לפני שלוש שנים בדיוק התוודעתי לראשונה למסעדת פויקה. באתי אז קלילה, ספונטנית, בלי יותר מדי ציפיות. מה הסיכוי שסיר שטח דרום-אפריקאי יהיה לי תחליף ראוי לפשטות הצלייה על הגריל? חשבתי ביני לביני. איך שהוא, אחרי חווית הביקור ההיא כלום כבר לא הרגיש אותו הדבר. כמו שכמתאהבים לגמרי בבחור, ואחריו כולם נראים כל-כך סתמיים ולא אטרקטיביים, כך בדיוק נצרב בי פויקה, על הלחם החם שהוגש לי, ההמבורגרים העסיסיים הקטנים וכמובן עוגת השוקולד המושחתת. הכי התמכרתי לשוקונגו השוקולדי הלוהט, ומאז חזרתי לפויקה מסומאת עיניים, כשיכורה, מחפשת אותו, אחרי עוד אכזבה מחיקוי זול. אבל מה שהחזיר אותי לשם בשבוע שעבר הייתה דווקא הסקרנות הבלתי נלאית שכרסמה בי. קראתי שהשף של פויקה החליט לאתגר את נאמנותי לשוקונגו ולבחון אותה, רקח לאחות הגדולה המיתולוגית אחות קטנה משוקולד לבן חם ולוהט וקרא לה מוזונגו. ושוב הגעתי סקפטית ונאמנה לאהבתי האמיתית והישנה, אבל אז...

מעטות המסעדות שיכולות להתהדר בכך שהן מיוחדות באמת. בכל זאת צמחו כאן המון, חלקן טובות יותר או פחות, חלקן מעולות ממש, אבל בסוף, אוכל טוב ככל שיהיה נשכח בתודעתי יום אחרי. הבר-מסעדה פויקה מציע גם את החוויה שמאחורי הסירים והמטבח הרוחש. כבר בכניסה נתקל המבט בסירי הפויקה השחורים הכבדים וחוש הריח נתקף בשובל ארומתי בשרי. התאורה עמומה וכל החלל שזור במנורות חרס שמזכירות קדרות פויקה בעצמן.

בן זוגי ואני מתיישבים וממהרים להזמין מנות ראשונות. הפעם אנחנו מוותרים על הלחם המצוין, רק כדי להשאיר מקום לחלק החשוב. אני מזמינה "ויקטוריה"- חציל מעושן קלוי על הפלנצ'ה עם עגבניות ומנטה. בן הזוג מזמין "ג'ינג'ה"- ירקות מוקפצים על פויקה רותח. המנות מגיעות ומגרות את חוש הטעם: החציל מתהדר בטעם שרוף דומיננטי שמדגדג את הלשון, והג'ינג'ה עושה כבוד לפויקה וכוללת בטטה, פטריות פורטבלו ופלפל אדום צרובים בחמאה על מצע עדשים שחורות. הטעמים של שתי המנות משתלבים ומתערבבים לנו ויוצרים מנה אקזוטית אפילו יותר מזו המקורית.

אנחנו מתרווחים ומזמינים שתי מנות סטייק לעיקריות, כל אחד מאתנו משוכנע שהסטייק שלו הוא גולת הכותרת. אני מזמינה את הנתח האהוב עליי, רך ומעודן: פילה בקר ברוטב רום קפה ארומתי. הוא מזמין, כיאה לגבר גברי, "דליקייט": אנטרקוט בעישון עדין בזיגוג יין אדום. פילה הבקר שלי ספוג היטב בטעם המיוחד של הקפה, והוא שחום בקצוות ואדום-אדום מבפנים, נמס מעונג בפה ומתמזג עם טעם התפוח אדמה-מדורה שלצדו. האנטרקוט של הגבר שלי בשרי ועסיסי, מתקתק קמעה ומשויש בשומן. לצדו מיליפאפ- תוספת של מאכל רחוב אפריקאי מקמח תירס, החלופה העדיפה על הממליגה הרומנית שעליה גדל בן זוגי. קשה לבחור מבין המנות של פויקה מי המנצחת, אבל שתיהן מצטיינות במקוריות ובחדשנות טעמים.

אחרי הנפת הסכינים ומלחמת הסטייקים אנחנו מרשים לעצמנו לנוח, ועוברים אל הבר של פויקה עם שתי כוסות יין אדום: יין הבית קומאלה - קברנה סוביניון דרום אפריקאי עדין בשבילי, ותבור אדמה מרלו ישראלי בשבילו. אחרי היין אפשר לעבור לכיף עם אלכוהול מעולה באמת: "פינו דה שארנט" לבן. אפילו אני מצליחה ליהנות מהטעם של התירוש המחוזק בקוניאק.

ואחרי שהראש קצת מסתחרר באלגנטיות מגיעה החגיגה שלשמה התכנסנו בפויקה: ה-ק-י-נ-ו-ח. הייסורים הם נוראיים. מצד אחד באנו לגלות עולמות חדשים בשם מוזונגו, מצד שני, איני מוכנה לנטוש אהבה שלא אכזבה אותי מעולם בשביל איזו צעירונת חדשה שהגיעה לסביבה. בן זוגי קוטע את פרץ הנוסטלגיה שלי: "נלך על שניהם", הוא מכריז וגורם לי לאהוב אותו עוד קצת. כעבור רבע שעה שני פויקים זוגיים מונחים מולנו, מושחתים שכמותנו: השוקונגו המוכר עם לבת השוקולד הנוזלי המתפרצת והמוזונגו- קרם השוקולד הלבן בקלואה (ליקר קפה) צף באספרסו רותח. בביס הראשון מהמוזונגו אני חשה כבוגדת. בביס השני אני מחייכת. כבר ברור לי לגמרי שאפריקאים באים והולכים, אבל שוקונגו יש רק אחד. וגם פויקה.