Skip Navigation Linksראשי > מאמרים ראשיים > ארוחת השבוע> המלצה על מסעדת מינג לינג בת"א

מזרח רחוק חדש


מוקד הזמנת אירועים במסעדות

"אז מה אוכלים? את חטיפי הבצק המסורתיים, הבאו - לחמניית שמרים שמנמנה מאודה, גיוזה – מעטפת בצק דקיקה, בדומה לרביולי, המוכנה באידוי..." שפרה צח מרגישה שהיא בטיול בסין כשהיא מבקרת בדים סאם בר, מינג לינג

פתגם סיני עתיק אומר שכל דבר נשמע עמוק יותר אם מציגים אותו כפתגם סיני עתיק. ואם לא פתגם, לפחות סיפור: למשל הסיפור המופיע באתר של מסעדת "מינג לינג", על מינג לינג הקטנה ובעלת החלומות, שמכרה כל יום לחמניות באו ממולאות וכיסוני אורז מאודים, אך בליבה קיננה כל העת משאלה לצאת לעולם הגדול. עד שתייר בשם תמיר הגשים את משאלתה והחליט להביא לישראל את מינג לינג ומאכליה גם יחד...

תמיר מהסיפור הוא אחד משני האחים המייסדים, שהחליטו להביא לנו את אוכל הרחוב הסיני – אופציה בריאותית הרבה יותר מהמקבילה המערבית – ללא שמן אלא בטכניקות מסורתיות של אידוי ובישול קצר במים, שמשמרות את הטעם והערכים התזונתיים של האוכל. במינג לינג לקחו את העניין הבריאותי עוד כמה צעדים קדימה ובנו תפריט ללא מונוסודיום גלוטומט, ללא חומרים משמרים, עם הרבה מנות לצמחונים וכאלה העשויות מקמח מלא. ואם הסיפור מהפתיחה נשמע לכם דמיוני, חכו עד שתראו את הפרשנות שנתן המעצב עודד שטרן לנוף הולדתה של הילדונת הסינית: טראסות האורז הסיניות הפכו לטריבונת עץ מדורגת עליה יושבים הסועדים ומשקיפים על המטבח הפתוח ועל רחוב הרצל שבחוץ– מעין ריהוט רחוב בתוך המסעדה. סועדים שמרנים יותר, כמונו, מוזמנים לשבת בקומה העליונה, שבה פזורים כמה שולחנות קטנים, בלי שתישלל מהם חווית ה"ביחדנס" – מראות גדולות משקפות לנו את היושבים במדרגות ואת הטבחים המלהטטים במטבח.

אז מה אוכלים? בעיקר את חטיפי הבצק המסורתיים, הממולאים בתערובות שונות של בשרים וירקות – הבאו - לחמניית שמרים שמנמנה מאודה, גיוזה – מעטפת בצק דקיקה, בדומה לרביולי, המוכנה באידוי או בצריבה על הפלטה, וכיסוני אורז, עשויים בצק אורז דביק ונראים כמין שקיקים ממולאים קטנים.
ההגשה, כיאה לאוכל רחוב, היא בקופסאות קרטון המכילות קומבינציה של חטיפים, בתוספת אורז או נודלס, במחירים אטרקטיביים של כשלושים ש"ח פלוס-מינוס. במקור כל חטיפי הבצק עשויים בצק לבן, אבל הראש הישראלי ממציא לנו פטנטים: כדי להבדיל בין סוגי המילוי השונים, נצבע הבצק בגווני תבלין שונים, כך שגם מתקבלת קומבינציה אסטטית וגם ניתן לדעת על פי הצבע מה מכיל המילוי. החשיבה המקורית ממשיכה אל הטעמים, שעברו התאמה לחיך הישראלי.

כך למשל, בין באו במילוי של בקר בקארי לזה הממולא בעוף בטריאקי, מצאנו בשישיה שלנו גם באו במילוי מפתיע של חציל קלוי וטחינה, מעין סביח בתחפושת. זה אולי נשמע מוזר ולא שייך, אבל ביס אחד שכנע אותנו. מבין הגיוזות אהבנו במיוחד את הירוקה, במילוי עדין של תרד ופטריות שיטאקי, ואת הכתומה במילוי בטטה וג'ינג'ר. האורז שהוגש איתם הוקפץ עם ירקות והיה טעים, אך טעימות עוד יותר היו אטריות הפאד-תאי, אטריות-אורז שהוקפצו עם תרד, בוטנים, בצל ירוק והרבה כוסברה (אפשר גם בלי הכוסברה, לטובת מחצית האוכלוסיה שמתנזרת מהירק הזה). טעמנו גם מסלט הוואקמי, שמקורו דווקא במטבח היפני, העשוי אטריות-שעועית דקיקות שקופות, אצות ווקאמי שחורות שמעניקות לו את טעמו המיוחד, טופו וירקות מוקפצים.

האוכל נראה ומרגיש קליל בפה ובבטן, אבל מתגלה כמשביע מאוד. עוד קצת ועוד קצת, ואנחנו כבר מלאות. גם הקינוח שלנו הוא באו, עם מילוי מתוק של תפוחי עץ וקינמון - הפעם זהו שטרודל בתחפושת. בקיצור, מזרח אירופה והמזרח הרחוק חברו להם יחד במזרח התיכון...