ברנרדו ודונאטלו

"הפיצה הוגשה על גבי מגש עץ עגול מסתובב. על השולחן הונחו גם בקבוקונים של טבסקו ירוק ואדום. הפיצה הייתה מעולה; בצק טעים, רוטב עגבניות עשיר, תוספות שהורעפו בנדיבות..." מיה בר מגיעה לדונאטלו המסעדה המשפחתית והחמימה

רק נגמר החופש הגדול – מדי (תקופה של שגעת הורים), וכבר החגים בפתח, מאיימים להשאיר שוב את ילדינו מחוץ לכתלי המסגרת החינוכית התומכת (בהורים).
מאחר שעכשיו, בזמן שהחיים חוזרים אט אט למסלולם הרגיל, זה זמן לרפלקציה והפקת לקחים. וכך, בעודי מתרגלת מחדש לחופש שקיבלנו אנחנו לבסוף, חשבתי על כך, שאחד הדברים המרגיזים ביחס לחופש הגדול הוא שהחופש נופל עלינו דווקא באוגוסט – תקופה איומה לשהות בה בחוץ, בפנים או בכל מקום. האדם הסביר מתאווה אז להיות לבד, תחת מזגן ושמיכה קלילה, ולנום לו את שנת הקיץ ללא הפרעה.
לעומת זאת, דווקא עכשיו, בשלהי תשרי, כשהכול נרגע, מתחילה רוח סתיו לנשב, ונעים מאוד לשהות בחוץ ולהאריך את הבילוי עד מאוחר, כפי שעשינו לפני כמה ימים:

באחד הימים האחרונים הלכנו לים, כמנהגנו בעונה זו, שהרי בימים אלה החוף נקי וכמעט ריק, האויר נקי והמים גם. אחרי השתוללות נמרצת, הערב ירד וקיפלנו את מטלטלינו (מטקות, מתנפחים ושאריות של תפוח), ושמנו פעמינו לכיוון הבית, זוג הורים וילדים, וכולנו מורעבים.
מאחר שלא היה לנו דבר בבית (עכשיו התחיל החופש שלי!), החלטנו לקחת הביתה פיצה – מאכל טעים, מהיר, זול, ואפילו בריא. משיקולי חנייה, בחרנו לנסות את מזלנו בדונאטלו – פיצה שנמצאת בשדרות יהודית בתל אביב, אזור שהולך ומתפתח להיות סביבה נעימה ושקטה.

כשהגענו למקום, שינינו באחת את החלטתנו לקחת את הפיצה הביתה – המקום נראה מזמין וחם, שמארח בחביבות את האורחים – והתיישבנו.
העיון בתפריט גילה לנו שבדונטאלו יש תפריט עשיר בסגנון איטלקי עם טאצ' דרום אמריקאי, ויותר מזה: המסעדה מציעה גם מבחר עשיר של פיצות, פסטות, לחמניות שעשויות מבצק ללא גלוטן - לחולי צליאק. כמו כן, יש פיצות מקמח מלא, והקינוחים מחוסרי קמח לחלוטין.

כמשפחה, החלטנו להזמין פיצה משפחתית בגודל xxxl ובקבוק שתייה גדול. מאחר שלכל אחד מאיתנו יש תוספת מועדפת, הזמנו ארבע תוספות, שעטרו בנפרד כל רבע. מסקרנות, ומתוך מחשבה על כרמל, בן של חברים, שמתנזר מדברי מאפה במסיבות ובאירועים בגלל הצליאק, הזמנו גם פיצה אישית ללא גלוטן, כדי לטעום.
הציפיה לפיצה הייתה קשה, הרעב היה כבד (ככה זה אחרי הים), והמראות שראינו בשולחנות האחרים היו מגרים מאוד. אבל כפי שכבר הבנתי, לכל ציפיה יש סוף, וגם הפיצה שלנו (כמו סיומו של החופש הגדול) הגיעה. הפיצה הוגשה על גבי מגש עץ עגול מסתובב, יפה ופרקטי. על השולחן הונחו גם בקבוקונים של טבסקו ירוק ואדום, ופנכה של צ'ימיצ'ורי – טביעת ידו של השף הבן עמי.
הפיצה הייתה מעולה; בצק טעים, רוטב עגבניות עשיר, תוספות שהורעפו בנדיבות והרבה מוצרלה (אמיתית). תוספת הצ'ימצ'ורי הייתה תגלית של ממש – נסו ותיהנו. זללנו את המשולשים ללא הכרה, וגם הילדים, איך לומר, לא טמנו את ידם בצלחת.

הפיצה ללא גלוטן הייתה הפתעה אמיתית: הנה נמצא המענה לחובבי פיצות שנאלצים לותר על המאכל האהוב או להתפשר על טעמו. הפיצה היתה טעימה מאוד, וכולנו השתתפו באכילתה, בלי שנרגיש שמשהו בה שונה. כשתחקרנו את ברוך, (או "ברנרדו", אם תרצו), בעל המקום, הוא סיפר לנו שהמקום מהווה אבן שואבת לחולי צליאק, שקונים או מזמינים הביתה את הפיצות, מזמינים אותן לימי הולדת ולחגיגות, ואפילו לקייטנות. מעל לשולחן כבר זממנו: בסוף השבוע נזמין אלינו את כרמל, ונגיש לו פיצה! זו תהיה הפתעה נהדרת עבורו, ללא ספק.

למרות העייפות, ולמרות שמחר בית ספר (יש!), לא ויתרנו על קינוח. בחרנו ב"צ'חה", קינוח דרום אמריקאי טעים, שיוצר מגדל קטן של מתיקות ממרנג, קצפת וקוביות אפרסקים.
בשלב זה הילדים היו כבר בשלים לחזור הביתה, גם אנחנו.

לפני שעזבנו, שאל אותי ברוך אם לארוז את משולש הפיצה היחידי שנשאר. מאחר שהייתי שבעה ועייפה, ויתרתי. הפיצה נזרקה.
כמה חבל. עכשיו הייתי שמחה להשלים את המלאכה.
אנחנו עוד נתראה.