לבשל מערכת יחסים

ערב אחד, באחד משיטוטי בשכונה החדשה שלי, נקלעתי לסמטה קטנה. על אחד הבתים ראיתי שלט קטן וחלוד- מסעדה.

המקום האפלולי לא עשה לי חשק להיכנס, והשכונה שלי היא לא המקום לחפש בו הפתעות קולינריות, אבל בפתח הבחנתי בצללית של איש צנום וגבוה,קצת כפוף כמו צלמיות העץ שקונים בחנות מזכרות אפריקאית. ''בבקשה תיכנסי'', הוא אמר לי, ''אני אכין לך אוכל בטעם של עוד''. הרגשתי שהוא מתרגש, לבקשה שלו היה צליל מתחנן. היה ברור שהוא רוצה להאכיל יותר ממה שרציתי לאכול, התאים לי.

נכנסתי עם כל המאנירות של פרצוף לבן שכבר אכל בפאריס וגם ברומא. הוא בטח הולך לבשל לי ממטבחה של אמא והכוסברה תעלה ותרד לי ביומיים הקרובים.
''אני אבשל לידך'' אמר וגרר מהמטבח משטח כזה עם כיריים על גלגלים, ''ככה שתראי הכל, אני לא מסתיר כלום''. היה לו חיוך חצי נאלח וחצי מתנצל והעיניים שלו פישפשו בי כל הזמן, כאילו איבד אצלי משהו. המשטח שלו שהיה זרוע בכל מיני אבקות וירקות משונים שלא זיהיתי, ''מה זה?'' שאלתי והצבעתי על גבעה קטנה של אבקה ירוקה. היו לי חשדות שהאבקה הזו היא לא אחרת מאשר הכוסברה, ידידתי משכבר, אבל לא. ''האבקה הזו תדליק לך את העיניים'' הוא אמר, ''הן נראות לי קצת כבויות''.הפלפלים הכתומים, המשיך להסביר, אמורים להסעיר אותי כי אני אוהבת סערות , ''והשורשים הארוכים והעדינים שכאן'' אמר והצביע על משהו שנראה לי כמו עשבים שקופים, ''יגיעו ללב, ויעלו לך את הדמעות משם עד לעיניים''. אחרונים היו האפונים, הם יעזרו לי לסלוח לכל מי שעשה לי רע.

בהיתי בו מבעד לאדי הקדרה שבחש בריכוז. משהו בארוחה הזו היה מוכר לי מאוד, למרות שהמרכיבים זרים לחלוטין. העיניים שנדלקות, הסערות, הדמעות ובסוף הסליחה, הגבר הזה מבשל לי לא אחרת מאשר מערכת יחסים- לעזאזל.

הארוחה הסתיימה בבוקר, הייתי מפונקת ושבעה, העיניים שלי היו דלוקות, נסערות, וסלחתי, סלחתי, סלחתי לכל מי שרצה או לא רצה שאסלח. דווקא לא התמסרתי בקלות, נדרשו עוד כמה ימים עד שהוא גרר את הערכה על גלגלים שלו במורד הסמטה אלי הביתה כדי להכין לי ''מרק עיניים''. ''פה'' הוא הצהיר, ''אנחנו נטביע את כל העיניים של הגברים שהסתכלו בך עד היום, הם לא היו טובים''. הוא צודק, קרצו אלי העיניים במרק, הם באמת לא היו משהו.

מאז התרגלו השכנים לקירקושים שהשמיעה הערכה שגרר במורד הסמטה, ואולי אפילו אהבו את העיניים הדלוקות והסולחות שלי בכל בוקר שהוא עזב. עם הזמן, היו דברים שהייתי צריכה לשפר. לא לאכול בפה סגור מידי, זה אומר שהלב סגור, תפתחי, תפתחי אותו כבר, והפרצוף הלבן הזה- ''את צריכה למצוא זמן להשתזף''. לא הגבתי טוב לנבטים שאמורים להנביט מודעות וזה באמת כבר היה יותר מידי, '' אם אין מודעות, מה יש לך לתת לי בכלל? בשביל מה אני חוזר כל פעם?''.

היו פעמים שהארוחה שלי הסתכמה בגבעה של אפוני סלחנות, במיוחד ביום ההוא שהבאתי חברה, והוא נעץ בה את המבטים המפשפשים שלו והכין לה ''קדרת תשוקה אסורה'' מבעבעת. גם אני השתדלי לזנות במסעדות אחרות, אבל זה תמיד הסתכם בעיניים שבהו יבשות וכבויות במסעדן התורן.

''איזה מין ריח נהיה לך'' אמרו לי החברות, ''כאילו את עובדת בבסטה של תבלינים''. אפוני הסלחנות שבלעתי בלי סוף גרמו לי לעצירות איומה ולילה אחד חשבתי ששמעתי את קירקוש העגלה שלו ברחוב,עוצרת בפתח בית אחר.

זה חייב להפסק, אמרו החברות וגררו אותי למסיבת טבע רבת משתתפים. ישבתי שם בעיניים בוהות, עד שבלו הגיע, כולו חיוכים. ''אני יכול להדליק לך את העיניים'' אמר לי בביטחון אחרי ששמע את הסיפור, ''תפתחי פה גדול''. פתחתי, החיך שלי כבר היה מאולף. הכדור שבלו החליק לי לפה היה מריר. ישבנו בשקט, כמו מתאגרפים עייפים, וחיכינו.
''תיראי איזה יופי, מאמי, איך העיניים שלך דולקות, אפשר להאיר אתך את בלומפילד'' צעק בלו . באותו לילה הזעתי את כל האבקות, השורשים, האפונים והנבטים והעיניים דלקו באש זרה. בלו היה הדבר הכי מדהים שפגשתי ''אתה יודע לבשל במקרה?'' שאלתי ועטפתי אותו בחיבוק אפוף תבלינים.