Skip Navigation Linksראשי > מאמרים ראשיים > ארוחת השבוע> שווה טיול. מסעדת מינה טומיי

שווה טיול


מוקד הזמנת אירועים במסעדות

''בקערה שחורה ועמוקה משייט לו בנחת בשר סירליון, שהוקפץ בווק עם חצילים, שעועית ירוקה, עגבניות שרי, חלב קוקוס, בזיליקום וקארי אדום...''. בשביל המנה הזאת (אבל לא רק), היה שווה למיכל זמרני להגיע מחיפה למסעדת מינה טומיי שבתל אביב

מסעדת מינה טומיי תיקח חלק באירועי לילה לבן בתל אביב, ותציע ארוחה הכוללת מנה ראשונה, עיקרית וקינוח/קוקטייל, ב-78 ₪ בלבד.

אני ורינתי (עו''ד) מנסות לקבוע כבר משהו כמו שלושה חודשים. מאז שהיא טיפלה לי באיזו בעיה משפטית קטנה, אני מנסה לגמול לה בארוחת ערב מצוינת ממש. הבעיה היא שרינתי רצתה רק סושי, ולי, אם להודות על האמת, מתחיל קצת להימאס הקונספט. העובדה ששתינו גרות בחיפה, מסעדה עם מיעוט יחסי של מסעדות אסייתיות בכלל, וסושיות בפרט, בטח שלא תורמת. בסוף, הצלחתי לשכנע אותה להגיע לתל אביב, בהבטחה לחוויה קולינארית שלא מהעולם הזה. השלב הבא היה למצוא מסעדה שאשכרה תענה על ההגדרה הזאת. וזה דווקא היה החלק הקל: מינה טומיי.

מינה טומיי מתרווחת לה בקצה הדרומי של הלונדון מיניסטור כבר כמעט שנתיים, ומגישה אוכל רחוב אסייתי. התפריט כולל מנות המוגשות בשווקים ובדוכני הרחוב של סין, יפן, תאילנד, קוריאה, ויאטנם, הודו, אינדונזיה, מלזיה ובאלי. ''אנחנו לא מאוד נחמדים לטעם הישראלי'', מודה נמרוד, מנהל המסעדה. ''המנות מוגשות ממש כמו שהן במזרח, עם מינימום התאמות לחיך הישראלי. אנחנו משתמשים בחומרים אותנטיים, מעניקים למנות טעמים מאוד חזקים, ושמים דגש על עיצוב והתאמה לחוקי האסתטיקה שהמזרח מקנה''. בהתאם לקו הברור הזה, על המטבח חולש ביד רמה אחד שמבין דבר או שניים באוכל אסייתי: השף שחף שבתאי, שביצע בעברו פרויקטים בכל העולם, ובמזרח בפרט, וכרגע מתפעל, במקביל למינה טומיי, גם מסעדה בבומביי, בשם זנזי.

באוכל רחוב, כמו באוכל רחוב, המנה מגיעה אל הלקוח ברגע שהיא מוכנה. כך, לא הרבה אחרי הקוקטיילים (מוחיטו ליצ'י וקמפשיין. שניהם בשבילי), אנחנו מקבלות בו זמנית שנחאי דמפלינג, סלט קיץ ויאטנמי ומנת קארי בשם מינה תאי אדום. שנחאי דמפלינג הם כיסוני בצק סיניים, מאודים ולוהטים, עם מילוי מצוין של עוף ושרימפס, ורוטב מתקתק שמשלים את המילוי בצורה מדויקת. סלט קיץ ויאטנמי הוא מנה יפהפייה, הכוללת ירקות קצוצים למקלות כל כך דקים, שזה מקשה על הזיהוי (בוודאות היו שם גזר, מלפפון, צנון ונבטים), מסודרים במגדל חינני עם ליצ'י ומקלות סרטנים. כל זה ברוטב מיסו ועלי גפן מרענן, זרוי בשומשום ומוגש לצד מעין צ'יפסונים לבנים אווריריים, שבהיעדר דימוי אחר אשווה אותם לפריכיות אורז קטנות.

מינה תאי אדום היא מנה ששווה טיול מיוחד לאבן גבירול. בקערה שחורה ועמוקה משייט לו בנחת בשר סירליון, שהוקפץ בווק עם חצילים, שעועית ירוקה, עגבניות שרי, חלב קוקוס, בזיליקום וקארי אדום, כשעל כל זה מונחת גבעה קטנה של אורז לבן. נשגב מבינתי איך במנה מוקפצת, שכל מהותה ערבוב טעמים, יכול כל אחד מהמרכיבים לאחוז בטעם מובחן כל כך. נתחי הבשר מטוגנים ופריכים בדיוק במידה הנכונה. השעועית טרייה ועסיסית. עגבניות השרי חוממו בדיוק עד שנייה לפני שהעגבנייה מתחילה להתרכך, ולכן הצליחו בו זמנית גם להיות חמות, וגם לשמור על הקשיחות החיצונית והרכות המתמסרת הפנימית. והרוטב העניק להכל כסות מתקתקה חריפה. אני מוותרת על הצ'ופסטיקס, ואוכלת את המנה עם כף, ישירות מהקערה, מטביעה עוד ועוד אורז לבן בתוך הרוטב המטמטם. ובעוד אני מתפייטת על פריכותו של הבשר ושלמותן של עגבניות השרי, מסכמת רינתי את המנה ב''חריף, אבל טעים'', ואולי עדיף כך.

כשאנחנו כבר בשלבי סיום, ומהשולחן מפונות הצלחות הריקות, מגיעה אל השולחן המנה הרביעית, שבזה הרגע נשלפה מהתנור, בו נאפתה עד עכשיו, בחום של 400 מעלות. בומביי באטר צ'יקן, מנה הודית הכוללת שיפודי עוף ביוגורט, לימון, אגוזי קשיו וגראס מאסאלה, המוגשים על לאפה – הגרסה המקומית לנאן ההודי. השומן של האגוזים הוא זה שמאפשר לאפות את העוף בחום גבוה כל כך, והוא יוצא קריספי מבחוץ ורך מאוד מבפנים, כשהרוטב המעניין הזה, שקצת מזכיר חמאת בוטנים, עוטף אותו מכל צדדיו. המנה הזאת, כמו כל המנות האחרות שאכלנו עד עכשיו, תוצע במסעדה במסגרת אירועי לילה לבן, בדיל של 78 ₪ למנה ראשונה, עיקרית וקוקטייל או קינוח. אנחנו קורעות חתיכות מהלאפה, עוטפות בהן את העוף ומוסיפות קצת עלים ירוקים, אבל בשום פנים ואופן לא מצליחות לסיים את המנה. בכל זאת, צריך להשאיר מקום לסושי.

הסושי, שמבחינתנו היווה תחליף לקינוח, הוא רול גדול למדי של צלופח ושרימפס, אינסייד אאוט, מעוטר ברוטב סמיך וגרגירי שומשום. נמרוד הוא זה שהמליץ על הצלופח, ואף שכנע בכך את רינתי, שהביעה רתיעה אוטומטית מלאכול דג עם לוק כל כך דוחה. בדיעבד, היא מודה שזו הייתה המלצה טובה, ומנסה נואשות להכניס את הכל בביס אחד, כדי לא לפספס את שילוב הטעמים. היא גם אוכלת את חתיכות הגזר הקטנות, שנחתכו לצורת דג, ואת פרחון המלפפון. אחר כך, היא תגיד לי שזה היה הסושי הכי טעים שהיא אכלה עד היום, ושרק בשבילו היא מוכנה להגיע שוב לתל אביב.