Skip Navigation Linksראשי > אוכלים עם ילדים > יוצאים לאכול > פיצוח הגנום הישראלי במסעדת יטבתה בעיר

פיצוח הגנום הישראלי


מוקד הזמנת אירועים במסעדות

''קערה, לא פחות, של רביולי במילוי גבינות ברוטב שמנת ופטריות, מוקרמים בשפע גבינה זהובה, קצרה מחמאות גם בקצה הנמוך של השולחן, וגם בגזרת אמא...''. אדווה גן סתיו ובנה פיצחו בצוותא את הקוד הגנטי של הישראליות, במסעדת יטבתה בעיר

אני חושבת שפיצחתי את הקוד הגנטי של הישראליות. ברור שבלהיות ישראלי יש הרבה יותר ממה שאני עומדת לדבר עליו, אבל נדמה לי שמצאתי את מה שמשותף לכולנו, או לפחות לרובנו. זה שאנחנו אוהבים לאכול זה כבר ברור, לא? לא משנה מאיזה מוצא הגעת, מי אבותיך ומה נהגו להכין אצלכם בארוחת השבת – אתה בטוח שמח להתענג על פיתות חמות, סלטים ושיפודים בכל הזדמנות שנקרית בדרכך; אתה מקבל בברכה סטייק אנטריקוט עסיסי מלווה בפירה בטטה מפעם לפעם; וגם מתחיל בוודאי להרגיש בדיוק עכשיו את בלוטות הטעם והריר שמצטבר בפה.

אבל לא על האהבה לאוכל אני מדברת, אלא על הכמויות בו הוא מוגש. זה רק אני או שככל שהמנה גדולה יותר השמחה גדולה יותר? זה לא רק אני – תודו. יש משהו מרומם נפש בעובדה שמוגשת לשולחן מנה הגדולה פי כמה ממה שנצטרך בשביל לשבוע. משהו עושה לי טוב כשהמלצר מניח על השולחן צלחת גדושה, ולא מנה בה הפרחים המעטרים את הצלחת בולטים יותר ממה שמונח עליה. זה לא רק עניין של תמורה הוגנת לכספי בכמות ובאיכות, אלא משהו מושרש יותר, קדום ובסיסי. אני כותבת ומרגישה בהמתית משהו, אבל אני נחושה להוציא את כולנו לחופשי. כן, אנחנו אוהבים סלטים ענקיים, פסטות מדושנות וסטייקים עבי בשר. זהו, אמרתי את זה.

נכנסתי ליטבתה בעיר בקניון עזריאלי, בעודי מסבירה לבני הבכור את ההבדל בין קיבוץ לעיר ומה בדיוק עושה פה שלוחה של המחלבה הקסומה מהדרום הרחוק. התיישבנו בשולחן על יד החלון, ושמחנו לגלות שאנחנו יושבים באחד מקודקודי המשולש, וצופים על המגדל המרובע שמנגד ועל תחנת הרכבת. נוף מעניין תמיד עוזר להמתין לשייק התות עליו כבר זממנו מהבית. שייק התות הגיע והיה הצלחה גדולה (וזה הישג כשהוא נגמע על ידי ילדון שכבר טעם שייק תות במרבית מסעדות גוש דן והשרון), לא פחות משייק האפרסק שלי. השייקים, המוגשים בקנקנים אישיים וחמודים, מהנים מאד, ומלווים אותנו לאורך הארוחה כולה.

כשעלעלנו בתפריטים, לא היה לנו מושג שביטבתה פיצחו כבר מזמן את התאווה הישראלית לשפע. לכן, הזמנו מרק בטטה למנה ראשונה. מזל שביקשנו את כל המנות יחד, כי מהר מאד הבנו שאם לא נפסיק לאכול את המרק, יאפסו סיכויינו לעמוד מול המנות העיקריות. סיכויים, יש לציין, שגם ככה לא היו בשמיים, לאור המימדים האדירים של המנות ושפע בלתי יתואר של גבינות, ירקות ומאפים.

עיקריות, אם כן. קערה, לא פחות, של רביולי במילוי גבינות ברוטב שמנת ופטריות, מוקרמים בשפע גבינה זהובה, קצרה מחמאות גם בקצה הנמוך של השולחן (איזה נמוך, בן ארבע וכבר מטר ועשרה. עתיד גדול מחכה לנו ב-NBA) וגם בגזרת אמא. אכילת המנה עד סופה אינה משימה ריאלית אפילו עבור מבוגר, אבל החבר הצעיר שלמולי עשה כברת דרך נכבדה בכיוון.

אני הזמנתי בייגל טוסט יטבתה, שהיה מעולה. בייגל פתוח עליו פוזרו בנדיבות, מעל לרוטב שמנת, הררי גבינה צהובה, פטריות ופרוסות עגבניה. הבייגל נצלה לפריכות מושלמת, והיה טעים ממש וישראלי כל כך. הטוסט הזכיר לי שצריך מדי פעם ללכת גם למסעדות שלאו דווקא מגישות קלאמרי מטוגנים או טונה צרובה, וכמה טוב לפגוש שוב בטעמי הנעורים שאופסנו בארגזים זה מכבר.

תרשמו לעצמכם – קחו רכבת לעזריאלי, שוטטו מעט בין סקופ של בוב הבנאי (בשביל הצעירים שבחבורה) לבין הפנינג רכישות (של הגדולים יותר), ועברו משם ישירות ליטבתה, לאכול ארוחה דשנה, במחירים המתאימים למשפחות, באווירה משפחתית (כשהבן שלי צעק בקולי קולות ''אמא, אני רואה את הבניין המרובע!!'' – לא הרגשתי חובה להיכנס תחת השולחן ממבוכה). אנחנו יצאנו משם נושאים מגשיות T.A גדושות, לא לפני שהסתערנו יחד על שני פנקייקים אימתניים, בגובה שלושה ס''מ כל אחד, שהונחו ליד קצפת, גלידה וסלט פירות במכירה לסיטונאים בלבד. להשלמת החוויה הישראלית, חזרנו הביתה ברכבת, עם כל עם ישראל ואחותו. אצלנו מכורים לכלי תחבורה.

יטבתה בעיר
דרך מנחם בגין 132, מגדלי עזריאלי, קומה ראשונה, תל אביב.
1-599-594-459