ההנאה שבנתינה

''סשימי פלמידה לבנה היא יצירה שבכל נגיסה גילתה טעמים אחרים: זרעי עגבנייה, שומר, נתחוני זיתים ופרוסות צ'ילי דקיקות...''. נטע גל הלכה למסעדת לילית במטרה לעזור לנוער בסיכון. על הדרך היא נהנתה לאללה. מה לעשות

אילו הייתה לילית רק מסעדה טובה – דיינו; אילו הייתה לילית רק מסעדה כשרה – דיינו; אילו הייתה לילית רק משכן לפרויקט להצלה של נוער בסיכון – דיינו; אילו הייתה לילית רק מסעדה במיקום מעולה ומשכינה אווירה טובה – דיינו . אבל לילית היא כל אלה יחד, ובנוסף, גם ''סתם'' מסעדה מעולה. מה עוד ניתן לבקש?

את לילית הכרנו במשכנה הקודם, בלב העיר, ובתפריטה הקודם, החלבי (איה עוגת השוקולד והגבינה המופלאה שהוגשה שם... מי יתנני לטעום ממנה שוב ....). עקב ביקורינו התכופים במשכן בתי המשפט שמעבר לכביש, הכרנו גם את המשכן הנוכחי של לילית, בו שכן בעבר בית קפה-מסעדה, בה נהגנו לשבת לעיתים עם לקוחות וקולגות (ולא ממש בכינו מרה כשבית העסק הזה סגר את שעריו...). כך שבדרך ללילית, התחושה הייתה של נסיעה למקום מוכר. מוכר ולא מוכר, משום שהמעצב הצליח בהשקעה מינורית של אמצעים, ומבלי לגעת בריצוף או בבר הגדול שבמרכז הרחבה, לשנות את האווירה במקום, כך שתשרה על האורחים חמימות, נועם ושלווה – כל הכבוד.

עם הישיבה לשולחן, הגיעו צלחת לחם מצוין ופוקצ'ת הבית, יחד עם צלוחית שמן זית מעוטרת בצ'ילי צ'יפוטלה לשעשוע החיך והזמן, עד לבוא המנות הראשונות. באומץ ובגיוס תעצומות כוח רצון הדפנו את ההצעה לתוספת לחם, שומרים מקום למנות שבדרך.

המנות הראשונות היו אתגר לשף: בוא ותראה לנו מה אתה יודע לעשות ללא בישול ... והוא יודע. סשימי פלמידה לבנה היא יצירה שבכל נגיסה גילתה טעמים אחרים: זרעי עגבנייה, שומר, נתחוני זיתים ופרוסות צ'ילי דקיקות, תלוי מה עלה על המזלג המסוים הזה. אולם מבחינתי, קרניבורית שכמותי, הטאטקי סינטה אף עלתה על הפלמידה: נתח הסינטה נצרב קלות לפני שנפרס דקיקות, הוגש עם מלפפונים ירוקים, פרוסים לפרוסות שקפקפות, לווה ברוטב עדין של ג'ינג'ר, סויה ושמן שומשום, וגילה טפח מהנפלאות שיודעים שם במטבח לעשות עם בשר. המתינו, הסכיתו ושמעו.

ולפני כן, סיפור. לפני כ- 20 שנים, אכלתי שתי מנות בשר שעיצבו את תודעתי הקולינארית. האחת, ההמבורגר האמיתי הראשון בחיי, אותו אכלתי בקפטריה של מוזיאון ה''מומה'' בניו-יורק. השנייה, השווארמה האמיתית הראשונה, שאכלתי בשוק באנטליה. אותם זיכרונות של טעם וריח יצרו אפקט הפוך בשני המקרים: בעוד אשר שרידי זכרונות ההמבורגר של ה''מומה'' גרמו לי להזמין המבורגר בכל מסעדה אליה הגעתי, בתקווה שתוכל לשחזר את רגע הקסם הראשוני ההוא, הרי שזכר המנה באנטליה גרם לי כמעט להפסיק לאכול שווארמה.

המנות הראשונות הנפלאות עודדו אותי להזמין שווארמה, שתתואר כהכי לא דומה לשוארמה של אנטליה, ובה-בעת - הכי קרובה אליה. על פיתה מאפה בית (שספגה את כל הטעמים שימנו בהמשך) הונח תבשיל עגבניות צלויות, ששמר על כל טעמי הירק ואפילו הדגיש אותם, ומחית של חציל קלוי (על תקן יוגורט, כמובן). על הללו, נערמו פיסות אנטרקוט עשויות בדיוק מדעי. מנה ששומרת על מרכיבי המקור ועל התרכובת הפלאית שהם יוצרים יחד אבל מרימה אותה למחוזות שבאנטליה לא היו חולמים עליהם. מנה שהייתי מוכנה – ואני מתחייבת שכך גם יהיה – לנסוע במיוחד כדי לאכול.

ממול נבחר המבורגר שהיה, איך לומר? פשוט קסום. חרוך מבחוץ, אדום כהה מאד מבפנים, אבל - וכאן הפלא - אדום ולא נא. מדיום-רייר בהתגלמותו. וזהו. כמעט ללא תבלינים שיקלקלו את טעמו המשובח של הבשר. איך וודי אלן אמר פעם? הייתי מוכר את אימי לערבים תמורת סוד ההכנה של הקציצה הזו.

נכון, אני מודה. נסעתי ללילית מתוך כוונה מוצהרת ליהנות מהארוחה, על מנת לתרום את תרומתי לבני הנוער המתחנכים בה. אבל שום דבר לא הכין אותי להנאה הצרופה שזכיתי לה, ולמסע בזמן שארע לי אגב כך. מומלץ.

לילית
דפנה 2 , בית אסיה, תל אביב.
03-6091331