''גם המנה הבאה – פטה כבד עוף ברוטב ויניגרט צ'טני תאנים – מענגת. לפטה מרקם סמיך וחלק, וטעם קרמי עשיר ונהדר. בשלב מסוים אני מוותרת על הלחמניות הטריות, המעוטרות בקצח, אוכלת אותו עם המזלג, כמו עוגת מוס, ומהמהמת באושר. שי צופה בי בחיוך. ''נכון שאם היינו פה לבד היית לוקחת את הצלחת ומלקקת?'' הוא שואל. נכון''. מיכל זמרני חגגה את סיום התואר במסעדת פסטיס, ויצאה רצוצה, אך מרוצה
''גם המנה הבאה – פטה כבד עוף ברוטב ויניגרט צ'טני תאנים – מענגת. לפטה מרקם סמיך וחלק, וטעם קרמי עשיר ונהדר. בשלב מסוים אני מוותרת על הלחמניות הטריות, המעוטרות בקצח, אוכלת אותו עם המזלג, כמו עוגת מוס, ומהמהמת באושר. שי צופה בי בחיוך. ''נכון שאם היינו פה לבד היית לוקחת את הצלחת ומלקקת?'' הוא שואל. נכון''. מיכל זמרני חגגה את סיום התואר במסעדת פסטיס, ויצאה רצוצה, אך מרוצה
זה היה אחד הימים המאושרים בחיי. עבר עלי לילה ללא שינה, זה נכון, אבל בסופו יכולתי ללכת אל חנות הצילום, לצאת עם ארבע מאות ומשהו עמודים כרוכים, לעלות על רכבת לאוניברסיטה, להגיש את ארבע מאות ומשהו העמודים הכרוכים במזכירות, ולהגיד: ''הנה הפרויקט! הבו לי את התואר השני שלי!''. אמנם בפועל לא קיבלתי שום דבר, ואני צריכה לפתוח תהליך של בקשה לסיום, אבל חובותיי לתואר הסתיימו, והדבר היחיד שמנע ממני לרוץ על הדשא מול בניין מקסיקו בצרחות ''אני חופשייה! חופשייה! חופשייה!'' היה עייפותי. בנקודה הזו יכולנו, שי ואנוכי, להכריז באופן רשמי על תחילת שבוע החופשה שלנו, שכלל גם את יום הולדת שלי ואת חגיגות השנתיים שלנו. וכדי לציין את פתיחת החגיגות באופן ההולם ביותר שיש, הלכנו לפסטיס.
פסטיס היא המסעדה המושלמת לחגוג בה אירועים מכל סוג. המיקום שלה מצוין, ובדרך אליה יכולנו ליהנות מתצוגת הגלובוסים הביזארית של שדרות רוטשילד. היא מעוצבת לעילא, מרווחת, השולחנות גדולים ונוחים, ובקירות קרועים חלונות ענקיים ששוטפים את המסעדה באור ובנוף של השדרה. השירות, שקיבלנו מהאחמ''שית נופר ומהמלצרית ורד, היה אחד המעולים שנתקלנו בו: אדיב, נעים, קשוב ולא מתעלק. המלצריות, ככלל, היו פוסעות בדממה, מעיפות מבט בצלחת, ואם לא סיימנו – ממהרות להתרחק. אם סיימנו – היו הצלחות נעלמות בלי שנרגיש בכך, הסכו''ם היה נאסף, השולחן היה מנוקה, וסכו''ם חדש הובא עם המנה החדשה.
ויש, כמובן, גם את האוכל. על התפריט של המסעדה ממונה, מזה כשנה, השף דוד גולדווסר. הוא נמצא פה כבר שבע שנים, התחיל כגרילמן, עבר לעמדת סו-שף, ואז קיבל לידיו את המטבח. את המנות שיוצאות תחת ידיו, בסגנון צרפתי ים-תיכוני, הוא מגדיר כ''אוכל לא פלצני, אבל גם לא פשוט''. הגישה של גולדווסר רעננה, הוא מתייחס אל אוכל כאל משחק, נהנה להתנסות בדברים חדשים, מאמץ די בחום גם דברים לאו דווקא צרפתיים, מנסה את הטוב שיש לחומרי הגלם להציע, ומוציא מתחת ידיו כל הזמן מנות חדשות, שהולכות ללוח הספיישלים. והיה והן תופסות – הן נכנסות לתפריט. ''אוכל זה כמו לגו'', הוא אומר לנו, ''זה לקחת את האבנים, ומהשלושה צבעים שיש ליצור משהו חדש. לטעמי, אנחנו עושים פה דברים לא רעים''.
גישת הלגו הזאת ניכרת היטב במנות. למשל, במנה של טרטר סלמון, המוגשת עם בצל סגול, שמן צ'יפוטלה, שמן עירית וקוביות פלפלים זעירות בשלושה צבעים, שמשווים למנה כולה מראה של משחק קוביות קטנטנות וצבעוניות. או טרין חצילים עם גבינת פטה, פסטו, בזיליקום, פלפלים קלויים עם צנוברים וזעתר, המונחים בשכבות זה על גבי זה, מזכירים לשי משחקי הרכבה, והוא משחק עם המנה בהנאה. אני מתענגת בינתיים על מולים ברוקפור, עם כרישה מטוגנת ועירית, מוקרמים ברוטב גבינה כחולה, בו אני טובלת כל דבר אכיל – מהמולים, דרך קישוטי הירק ועד חתיכות לחם מזדמנות. גם המנה הבאה – פטה כבד עוף ברוטב ויניגרט צ'טני תאנים – מענגת. לפטה מרקם סמיך וחלק, וטעם קרמי עשיר ונהדר. בשלב מסוים אני מוותרת על הלחמניות הטריות, המעוטרות בקצח, אוכלת אותו עם המזלג, כמו עוגת מוס, ומהמהמת באושר. שי צופה בי בחיוך. ''נכון שאם היינו פה לבד היית לוקחת את הצלחת ומלקקת?'' הוא שואל, כשאני מסיימת לגרד עם המזלג את שאריות המוס האחרונות שנדבקו לצלחת. נכון.
כוסות קטנות של מרק ארטישוק ירושלמי עם תרד, גבינת פרמז'ן ושמן ירק מגיעות אל שולחננו, ומאפשרות לנו לרענן את החיך ולהכין את עצמנו אל המנות העיקריות: מוסר במילוי חציל קלוי, פטה ובזיליקום, על רוטב קרם עגבניות, בשביל שי. המנה יפה ומוקפדת. טעמי הדג, החציל והפטה משתלבים היטב בפה ויוצרים חגיגה ים תיכונית קטנה, ושי מבסוט על הגג. גם אני מאושרת. מולי מונחת צלחת של פילה בקר על מצע שעועית ירוקה ברוטב יין אדום. מדובר באחת המנות הבשריות הטובות ביותר שיצא לי לאכול. הבשר צלוי בדיוק במידה הנכונה. הרוטב של המנה סמיך ועשיר, ארומטי, עם טעם אלכוהולי דומיננטי; רוטב מהסוג שעוטף את הבשר, נדבק אליו, ובלעיסה נפרד ממנו לאט ומשאיר בבשר נגיעות עדינות, המשנות את הטעם בכל ביס.
יש מקום לקינוחים? לא ממש, אבל אני בחופש, ולעזאזל הדיאטה. אני מקבלת מנה של טארט קרם יוגורט, על מצע בצק שקדים פריך, עם קליפות תפוז מסוכרות. קינוח ייחודי, חמצמץ ונהדר, שטעמו נשאר איתי עוד הרבה זמן אחרי שיצאתי מהמסעדה. שי מקבל בומב ברולה – מוס שוקולד בלגי במילוי קרם ברולה, על בצק שקדים, עם רוטב קפה ווניל אנגלז. גם העוגה שלו נהדרת, בעלת טעם שוקולדי עמוק ועשיר, ובאיזשהו שלב שי עושה פיוז'ן, וטובל את העוגה האחת ברוטב של האחרת.
אנחנו מושכים עוד מעט את הזמן, כי כל כך נעים לנו, וכי – יש להודות – לוקח לנו נצח לסיים את העוגות. אבל בשלב מסוים חופשתנו קוראת לנו, אנחנו צריכים להמשיך הלאה, ואנחנו נפרדים, בחוסר חשק, מהמסעדה הנפלאה הזאת. את הדרך לתחנה המרכזית אנחנו עושים ברגל, כדי להוריד קצת את האוכל. העייפות של לילה ללא שינה כבר פושה באברי, והכבדות הנעימה והמנומנמת של קיבה מלאה באוכל טוב לא ממש עוזרת. אבל לא אכפת לי. אני חופשייה. אני מאושרת. הידד!
פסטיס
שדרות רוטשילד 73, פינת מזאה, תל אביב.
03-5250773
