סוד הקדירה הפלורנטינית


מוקד הזמנת אירועים במסעדות

בקדירה שלי יש שלושה נתחי בשר גדולים, ירקות כתומים ורוטב בניחוח יין אדום, כמו שקיוויתי. בעוד ממן מתחפר בהמבורגר שלו בהתלהבות וללא ייסורי מצפון, אני מתנהגת עם הקדירה שלי בסבלנות וביסודיות. פיסת בשר בפה תאוזן תמיד בפרוסת ירק נימוח, וכך אני מתקדמת עם המנה, עוצרת מדי פעם רק כדי לבדוק מה שלום המנות הראשונות. טעים בבאגסי

כשממן עבר לתל אביב הוא ארגן לעצמו סביבת חיים נוחה בה יתנהל בשנים הקרובות. שכר דירה בפלורנטין ממנה הוא מגיע ברגל למערכת העיתון בה הוא עובד וקנה טוסטוס כדי לנסוע לפעמים ל''תל-אביב סיטי''. ''אבל האמת היא שאין שום סיבה לצאת מהשכונה'', הוא אומר ומתרווח על הספה בדירת הסטודיו הצפופה-אך-הביתית-והמגניבה שלו, ''יש כאן הכל. יש ברים, יש מקומות מעולים לאכול, עכשיו פתחו גם סושי. למה לי לעלות את רחוב יפו צפונה?''.

אני משתדלת להכיר כמה שיותר מהעיר הזאת, לצאת ולראות. לכן אני קובעת איתו צהריים בבאגסי, מרחק טיול נעים מהדירה שלו ומקום שהוא מרבה לספר על אודותיו. כשאנחנו נכנסים הוא זורק ''הי'' שכונתי למלצרית, מתיישב ונבלע באיזה עמוד ספורט של עיתון מתחרה, משאיר אותי להתאקלם לבד. זה לא ממש קשה, המלצרית שמזהה שאני לא מכאן הכי נחמדה אלי בעולם. היא ממליצה לי על ההמבורגר ועל עוד כמה מנות מהתפריט, וממן שמקשיב מזדקף ואומר שחזה העוף האסיאתי, שאותו מתארת המלצרית, שמגיע בגריל תפוחי אדמה ובטטה ובתוספת סלט יפני, נשמע לו משהו ניצחון.
''אז תלך על זה''? אני מנסה לקדם אותנו.
''לא'', הוא חוזר לעיתון תוך נהמה, ''אני אקח את ההמבורגר. אני חלש אופי''.

אני בוחרת בתיאבון רב בתבשיל קדירה, שיפתח עבורי את עונת הקדירות הסמיכות בערבי החורף הבאים עלינו לטובה. לראשונות אנחנו הולכים עם ההמלצה של המלצרית החמודה, ומקבלים אצבעות בטטה פריכות, אותן אנחנו טובלים במטבל רוקפור. ביקשנו גם כדורי כרישה ביוגורט. שתי המנות הראשונות מאד לא ''ציפוריות'' כמקובל במסעדות אחרות ואני חוששת שאם אגמור אותן לא יישאר בי חלל פנוי לקדירה. גם הסלט שלי ולחם הבית, המלווים להזמנת הקדירה, כבר הגיעו והשולחן עמוס. ''שאחכה עם המנות העיקריות? שאוציא לכם אותן ביחד?'' שואלת החמודה ואני וממן מסכימים מיד: תוציאי כל מה שמוכן.

''מה שמגניב במקום הזה זה איך שהוא יודע להשתנות לבר בערב'', מתאר לי ממן בפה מלא בטטה, או כרישה. ''בדרך כלל זה קונספט כושל- מסעדה ביום ובר בערב. אבל פה, הערבים מלאים''. אני מסתכלת סביב- יש כמה מקומות ישיבה על הבר, ויש הרבה שולחנות פזורים בחלל המסעדה. ''זה לא פיק-אפ'', ממן מבין על מה אני חושבת, ''אבל זה אחלה מקום לבוא לשבת עם החבר'ה שלך. ואז אתה פוגש מישהו שאתה מכיר, וגם הוא עם החבר'ה שלו'', ''ופתאום אתה מוצא את עצמך מכיר מישהי בלי שהתכוונת בכלל'', אני משלימה לו את המשפט. הוא טובל אצבע בטטה ארוכה ועבה ברוטב, מהנהן באישור, ודוחף את חציה לפה.

בקדירה שלי יש שלושה נתחי בשר גדולים, הרבה ירקות כתומים ורוטב בניחוח יין אדום, בדיוק כמו שקיוויתי. בעוד ממן מתחפר בהמבורגר שלו בהתלהבות וללא ייסורי מצפון, אני מתנהגת עם הקדירה שלי בסבלנות וביסודיות, כמו שצריך להתייחס לקדירת בשר וירקות שורש. פיסת בשר בפה תאוזן תמיד בפרוסת ירק נימוח, וכך, לאט לאט אני מתקדמת עם המנה, עוצרת מדי פעם רק כדי לבדוק מה שלום המנות הראשונות.

טעים בבאגסי וחבל לי שאני הולכת ומתמלאת. אני יודעת שבקרוב התענוג יסתיים ולא אוכל להמשיך לאכול יותר, ואז תבוא המלצרית ובחוסר ברירה ארשה לה לפנות את הכלים הלא ריקים. אני מתנחמת בפרוסת עוגת גבינה אפויה וטובה, ובידיעה שממן לא הולך לשום מקום וכנראה שגם בשנה הקרובה הוא נשאר בפלורנטין. אפשר ונעשה את באגסי למקום המפגש הקבוע שלנו, אני חושבת ומחליטה שבפעם הבאה אבוא הנה דווקא בערב להתרשם גם מאווירת הבר. כן, אני אומרת לעצמי, אבוא בערב, ואגיע רעבה. חבל להיות בבאגסי ולא לאכול משהו.

באגסי
פלורנטין 26, שדרות וושינגטון, תל-אביב
טלפון: 03-6813138