לחם לבן פרוס גס


מוקד הזמנת אירועים במסעדות

מסעדות הפועלים הרומניות הן נקודת חן שיש לשמר ויש לטפח. הן נטולות פוזה פומפוזית של שפים אגוצנטריים, נטולות כל סימן מסחריות, רוצים מנת ילדים ? אז שהילד יאכל סטייק כמו כולם.
יש מנות קבועות, יש מתכונים מנצחים. הם לא יתכופפו לכל רוח אופנה שנושבת, היום הסושי מחר התאילנדי ומחרתיים הבלקני.

לחם לבן פרוס גס...
צלוחית איקרה...
צלוחית כבד קצוץ...
צלוחית בצל קצוץ..
צלוחית שום כתוש...

הכיסאות עשויים דיקטים דקים עם פורמייקה ישנה בגווני ירוק או כתום. השולחנות, מטר על שניים, מכוסים מפות משובצות לבנות אדומות, טפטים משנות השבעים המוקדמות, בצבעים קרמים זועקים, אם אני זוכר נכון, כתום או חום, וילונות מבד כהה שמונעים מאור מיותר להיכנס ... ואללה. יותר מזה לא צריך... מסעדת פועלים רומנית !
בבאר שבע, היכן שגדלתי הייתה מסעדת ''סמי וסוסו'', או ''קרול'' באזור חנויות החלפים.

סמי וסוסו הייתה מסעדה קטנה ואפלולית בכניסה לשוק. בבאר שבע לא נכנסים לשדרות הדוכנים אלא דרך הצד החיצוני, באותה מדרכה יש את השירותים הציבוריים של השוק , שהכניסה אליהם מותרת רק במידה ואתה חסין לכל המחלות הקיימות, ודוכן מפעל הפיס מפיברגלס כזה שכשהיה חדש, היה כתום כחול, היום הוא סתם דהוי.
המסעדה הוארה בניאון רומנטי, שלעיתים נוסף לו גם האור ממעד לדלת הפתוחה, מעשרה שולחנות קטנים, מספיקים לעד 50 איש ( בעת ובעונה אחת ), ובצד הכניסה למטבח, ומקררי הנירוסטה של השתייה.

קרול לעומת זאת עמדה בין כניסה למוסך לבין חנות לחלפים ואביזרי רכב. דלת של החנות הייתה גדולה, כך שכל הרחוב ראה מה קורה בפנים.
כל המכוניות של הבדואים עברו שם ביום, כל פעם הם חיפשו חלק חלופי במקום משהו שנשבר, או אולי מדבקה מבהיקה של נשר לחלון האחורי.
תמיד היה אפשר לראות איזה מישהו יושב שם שלידו צמד, או יותר, של בקבוקי גולדסטאר ריקים, קבוצת זקנים משחקים דומינו.
גם בקרול, בדומה לסמי וסוסו, הי אותם שולחנות פורמייקה, אותם כסאות, אותם מקררי נירוסטה אדירים.. שעליהם עומדת הקופה הרושמת והויטרינה הקטנה של הסלטים.

כשקצת התבגרתי עברתי לחיפה, יותר נכון שרתי בחיפה. יום אחד תפס אותי פינקוביץ' ולקח אותי לאכול ב''גלידריה יונק''. ואללה, פינקוביץ' ואני, היינו ידועים בתור גרגרנים לא קטנים, כאלה שמטעמים תמיד ישמחו את ליבנו.
לתומי סברתי כי הוא מתכוון לגלידה מיוחדת, שאיזה זקן בשם יונק עושה בבית בדלי עם קרח, ונחשבת לגלידה הביתית הטובה בבחיפה. נכנסנו למכונית ונסענו.
בעיר התחתית, ליד כיכר פייסל (כך נראה לי שקוראים לכיכר ) פינקוביץ' החנה את האוטו בחניון קטן, והודיע לי שהגענו...
בין חנויות הרהיטים המשומשים, והבניינים האפורים, ניצב לו שלט של חברת ארטיק, עליו כתוב גלידרית יונק. נכנסנו למסדרון אפל, בצידי המסדרון, כצפוי...מקררי נירוסטה. ובעלת הבית, שמובילה אותנו לחלל החדר... וואלה, בדיוק כמו שזכרתי מהמסעדות הרומניות בבאר שבע, רק עם אזור ישיבה הרבה יותר גדול, שולחנות ליותר מ – 6 אנשים, וגם מקום לעבור בין השולחנות.
באותו הרגע בו טעמתי את הסטייק הלבן, התאהבתי... (טפו טפו טפו – טרפה , אכלתי רק בשביל שהיום 8 שנים אחרי אני אוכל לתת לכם חוות דעת עיתונאית ). סטייק לבן פשוט, עם הרבה שום, בלי הרבה בילבולי שכל, קמצוץ כזה, זרזיף אחר.
פיסת בשר בדיוק כמו שפיסת בשר צריכה להיות. ושוב... לחם לבן פרוס גס.. קר, כרוב חמוץ, שום כתוש וכבד קצוץ בצלוחיות... הכול כמו שאני אוהב.

מסעדות הפועלים הרומניות הן נקודת חן שיש לשמר ויש לטפח. הן נטולות פוזה פומפוזית של שפים אגוצנטריים, נטולות כל סימן מסחריות, רוצים מנת ילדים ? אז שהילד יאכל סטייק כמו כולם.
יש מנות קבועות, יש מתכונים מנצחים. הם לא יתכופפו לכל רוח אופנה שנושבת, היום הסושי מחר התיאלנדי ומחרתיים הבלקני.