הופענו בפתח המסעדה בתחילת לילה ירושלמי צונן כשליבנו מלא כי תקווה כי כל ההמלצות המשובחות שקראנו יתממשו ויבואו על סיפוקן.
לעיתים המציאות, למזלינו, עולה על כל דמיון.
מלצרים שמחים ונמרצים בחלל מעוצב באופן רועש אך חיובי, כאילו זה עתה התאגדו בהסכם קיבוצי שכלל תפנוקים ופיתויים ללא גבולות, קבלנו את פינוו לקול מוזיקה יוונית שתזזה אונו לכל אורך הארוחה, והאווירה בכללה היתה מאוזנת מאוד על הקו הדק שבין שוק למסעדה ובין שמחה פשוטה להוללות. לנו זה התאים וזרמנו, וכפי שהיה נראה גם שכיננו לשלחנות הסמוכים והצפופים נהנו מאוד.
הזמנתי, איך לא, מהמעורב המפורסם שהם הם המציאו כשעד היו סתם עוד שווארמיה/סטקיה/ג'אנק פוד/ווט אוור על אגריפס, ובעוד האישה מזדעזעת מצהלות החדווה "הי הנה לבלב!" תוך שאני מפגין את ידיעותיי המוגבלות באנטומיה שהספקתי לשכוח מאז כיתה ג', היא היא קיבלה פרגית לעילא ולעילא עם בצל ותוספות נהדרות. את הארטישוק הירושלמי היא אמנם לא אהבה אבל זה לחלוטין לא באשמתו.
סיימנו מדדים ושבעים ומאוד מרוצים, ועד חצות בקושי הספקנו להתעושש מכל הטוב הזה.
בראוו!
