Skip Navigation Linksראשי > בחג שבועות תעשה לך > על שבעת המינים

על שבעת המינים

גפנים: תעשיית יין מלפני 8000 שנה גפנים: תעשיית יין מלפני 8000 שנה
תאנים: על שמם קרויה עונת הקיץ תאנים: על שמם קרויה עונת הקיץ
רימונים: מסמלים שפע, פריון, יופי וחוכמה רימונים: מסמלים שפע, פריון, יופי וחוכמה
זיתים: סגולות בריאותיות רבות משמעות זיתים: סגולות בריאותיות רבות משמעות
אם החיטה התגלתה בראש פינה; גרגרי השעורה שימשו בטקס חשיפת אישה נואפת; חגיגות פולחן איל היין והגפן ביוון לווו באורגיות המוניות; עונת הקיץ קרויה על שם התאנה; ע''פ האמונה היהודית, מכיל הרימון גרגרים כמספר תרי''ג מצוות; שמן הזית שימש למשיחת כוהנים ומלכים; רוב זני התמר בארץ הוברחו מעיראק. ועוד הרבה דברים שלא ידעתם על שבעת המינים שבהם התברכה הארץ, לכבוד חג השבועות. לחצו כאן למעבר לתחרות מתכוני שבעת המינים של אתר 2eat, בשיתוף עם רשת המסעדות לחם ארז

אם החיטה התגלתה בראש פינה; גרגרי השעורה שימשו בטקס חשיפת אישה נואפת; חגיגות פולחן איל היין והגפן ביוון לווו באורגיות המוניות; עונת הקיץ קרויה על שם התאנה; ע''פ האמונה היהודית, מכיל הרימון גרגרים כמספר תרי''ג מצוות; שמן הזית שימש למשיחת כוהנים ומלכים; רוב זני התמר בארץ הוברחו מעיראק. ועוד הרבה דברים שלא ידעתם על שבעת המינים שבהם התברכה הארץ, לרגל חג השבועות

"כי ה' אלוהיך מביאך אל ארץ טובה, ארץ נחלי מים, עיינות ותהומות יוצאים בבקעה ובהר, ארץ חיטה ושעורה וגפן ותאנה ורימון, ארץ זית שמן ודבש"
(דברים, ח', ז'-ח')


הפסוק הנ’‘ל מספר דברים מתאר את היתרונות בהם התברכה הארץ המובטחת, אליה הביא משה את בני ישראל. אך טבעי ששבעת המינים הללו יקבלו משמעות מיוחדת בחג השבועות, אחד משלושת הרגלים - החגים החקלאיים, והחג שמסמל את תחילת עונת הקציר והביכורים. בתקופה המקראית, ארץ שהתברכה בכל הטוב הזה פירושה ארץ המבורכת במים ובחום, בקרקע חקלאית פורה ובמיני צמחים שונים, ועל כן מתאימה להתיישבות קבע. כמה אלפי שנים מאוחר יותר, דבר מכל היתרונות הללו, של הארץ המובטחת, לא השתנה.

בכתבה הבאה תוכלו לקרוא היסטוריה, מידע חקלאי, קוריוזים, ערך תזונתי ומאלכים נפוצים, לכל אחד משבעת המינים. אולם אנו לא מסתפקים בזאת. בתחרות שבעת המינים, שעלתה השבוע בפורום המתכונים של אתר 2eat, אנו עורכים תחרות נושאת פרסים הנוגעת למתכוני שבעת המינים. אם יש לכם מתכון הכולל חיטה, שעורה, ענבים, תאנים, רימונים, זיתים או תמרים – בואו לשתף אותנו, ותוכלו לזכות בפרסים מתנת רשת המסעדות לחם ארז. כמה שיותר מקורי, מאתגר, וטעים כמובן – יותר טוב.

אבל לפני שאתם מפשילים שרוולים – הנה כמה דברים שכדאי בכל זאת לדעת.

חיטה
אולי הדגן הפופולארי ביותר בארץ, והגידול השני הנפוץ בעולם כולו – אחרי התירס ולפני האורז. בארץ ישראל הייתה החיטה נדבך מרכזי בתזונה המקומית, ובכלכלה, כבר בימי קדם. מהקמח הנוצר מטחינת גרגיריה מכינים לחם, עוגות, פשטידות, אטריות ומוצרי מאפה נוספים.

מי אני ומה שמי
החיטה היא צמח עשבוני חד-שנתי, שגובהו נע בין 60 ל-150 ס"מ, ופרחיו מסודרים בצורת שיבולת. גרגרי החיטה מורכבים מאנדוספרם (80%-85%), המורכב בעיקר מגרגרי עמילן עטופים חלבון; עובר (2%-3%), העשיר במינרלים ומכיל כמעט את כל תאי השומן; וסובין (13%-17%), קליפת הגרגר, בו נמצאים מרבית התאית והמינרלים. לחיטה כ-20 מינים מתורבתים, והמוכרים ביניהם ביותר הוא חיטה רכה (חיטת הלחם), שמהקמח שלה נאפה רוב הלחם בעולם, וחיטת דורום, השולטת בחקלאות המסורתית של כל הארצות הים-תיכוניות.

היסטוריה
מקורה של החיטה המודרנית, כפי הנראה, בעשבי-בר בעלי גרגרים גדולים, אשר משכו את האדם הקדמון לאוגרם כמזון, ובמרוצת הזמן לזרעם מסביב למקום מושבו. טיפוח החיטה וגידולה כצמח תרבות החל כנראה באזור שנת 10000 לפני הספירה, והיא סיפקה מזון לאדם הקדמון בתקופה הניאוליתית, בתקופת הברונזה ובתקופת הברזל. החיטה שימשה כדגן העיקרי באזור הים-התיכוני בימי האבות.
את האב הקדמון והפראי של החיטה, "אם החיטה", גילה בארץ ישראל החוקר אהרון אהרונסון, בשנת 1906. היא גדלה בר בגליל העליון, בגליל התחתון, באזור הכרמל, בגלבוע, בשומרון וביהודה, והיא דומה מאוד לאם החיטה הזן התרבותי חיטה דו-גרגרית.
כיום, משמשת אם החיטה חוקרים ישראליים ואמריקניים למחקר תזונתי, שמטרתו לשפר את החיטה המודרנית, לשחזר בה גן שאבד לה בתהליך התירבות, ולהעשיר אותה בחלבונים, אבץ וברזל.

גידולים
החיטה היא הדגן בעל התפוצה העולמית הרחבה ביותר, עם שטח זרוע של 2,300 מיליון דונם, ותפוקה של קרוב ל- 500 מיליון טונות גרגרים. החיטה גדלה בכל אזורי העולם, פרט לאזורים הטרופיים הרטובים. בישראל, בכמות גשמים סבירה, אין גידול אשר יוכל להתחרות בחיטה מבחינת רווחיותה. גידול החיטה בארץ ממוכן כליל, ומצריך כמות מזערית של עבודת ידיים.

ערך תזונתי
ב-100 גרם חיטה יש 332 קלוריות, 12.5 גרם חלבונים, 72.3 פחמימות (מתוכן 70 גרם פחמימות זמינות), 2 גרם שומן, ואין בה כולסטרול. כמו כן, יש בה ויטמין 1B, 2B, 3B, ברזל, סידן, אשלגן, נתרן וסיבים תזונתיים.

מאכלים
השימוש העיקרי של גרגרי חיטה הוא הפקת קמח לאפיית לחם. כמו כן, ניתן להכין מקמח פניני חיטה (בורגול), פתיתי חיטה, פיתות, מצות, אטריות סולת, בצקים להכנת פשטידות, מאפים ועוגות, ועוד. את גרגירי החיטה עצמם ניתן לבשל בבישול ארוך. בנוסף, משמשת לייצור אלכוהול ובירה, ולהפקת עמילן וגלוטן. הסובין של החיטה, והקש שלה, משמשים להזנת בעלי-חיים.

שעורה
השעורה משתייכת גם היא למשפחת הדגניים, ונחשבת לאחות לחיטה, אך משמשת בעיקר להאכלת בעלי חיים. למרות זאת, נכנסה השעורה לשבעת המינים, מכיוון שבארץ גדלים שישה סוגים שלה: שעורת התבור, שעורת הבולבוסין, שעורה מכחילה, שעורת החוף, שעורה נימית ושעורה דמויית שיפון.

מי אני ומה שמי
ברחבי העולם ידועים כ-30 מינים של שעורה, שישה מהם גדלים בארץ, ורובם נחשבים צמחי מרעה. אורך הגבעול הוא 150-120 ס"מ, והתפרחת מסודרת בצורת שיבולת צפופה. השעורה עמידה ליובש ולחום יותר מאשר החיטה, ועמידה ביותר למליחות קרקע, אך רגישה יותר מדגניים אחרים לעודפי מים בקרקע. מאחר שערכם הכלכלי של גרגרי השעורה נמוך בהרבה בהשוואה לחיטה, זורעים את השעורה בעיקר בתנאים שאינם מתאימים לגידול חיטה, כלומר כגידול בעל באזורים שחונים ובאדמות דלות.

היסטוריה
השעורה היא גידול תרבותי עתיק יומין, וייתכן שתירבותו קדם אף לזה של החיטה. על פי אחת הסברות, אם השעורה התרבותית היא שעורת התבור, הגדלה פרא בארץ.
השעורה מוזכרת פעמים רבות בתנ"ך. על פי המתואר בספר שמות, במהלך מכת הברד, הושמד יבול השעורה של החיטים אשר כבר הבשילה. המונח התנ"כי "קציר השעורים" מתייחס לזמן האביב, בו מתבצע קציר השעורים. במקורות מוזכר קורבן העומר, שהובא בט"ז בסיון מראשית הקציר של השעורים, והקרבתו פתחה את עונת הקציר. קורבן נוסף שהובא משעורים הוא מנחת הסוטה, ששימש בטקס בו לקחה חלק אישה שנחשדה בניאוף. ע"פ המסורת, היה הבעל מביא לכהנים מנחת קנאות – קורבן מנחה מקמח שעורים, והכהן היה פורע את שער האישה, ומביא לה מים מאררים לשתייה. ע"פ המסורת, אם האישה אשמה בניאוף – שתיית המים הייתה מביאה למותה.
כמו כן, שימשו בעבר גרגירי השעורה לציון מידות ומשקל תורניים, היות וגרגירי השעורה נחשבים כבעלי גודל קבוע יחסית.
באמריקה הצפונית הייתה השעורה עד למאה ה-16 הדגן העיקרי ממנו אפו לחם. עד היום מכינים ממנה גריסי שעורה וגריסי פנינה.

גידולים
המדינות העיקריות בהן מגדלים היום שעורה לצרכי חקלאות הן רוסיה, קנדה, אוקראינה, טורקיה, ספרד, אוסטרליה, מרוקו, ארה"ב, עיראק ואיראן.

ערך תזונתי
בימי קדם נחשב לחם שעורים כלחם עוני. כיום, לחם שעורים מבוקש בקרב שוחרי המאכלים האורגניים, ומחירו יקר יחסית למיני לחם אחרים. קמח השעורה עשיר במינראלים רבים, בוויטמין B1 ,B6 ובטא קרוטן, והצמח נחשב כמסנן רעלנים בגוף.

מאכלים
כיום, משמים גרגרי השעורה לשני שימושים עיקריים: הגרגרים העשירים בפחמימות משמים לתעשיית הבירה. הגרגרים העשירים בחלבון משמשים למספוא. הצמח הירוק משמש למרעה ולחציר, הן כמזון והן כמצע ריפוד.

גפן
פירות הגפן משמשים, כמובן, גם לאכילה, וענבים ירוקים או שחורים משמשים כמרענן הרשמי של הקיץ. אולם התוצר המרכזי והיוקרתי יותר של פרי הגפן הוא היין, שלו חשיבות עצומה בתרבות האנושית בכל רחבי העולם. היין שימש כבר מימי קדם לציון טקסים דתיים ואירועים חברתיים, וביהדות אף על מברכים עליו ברכה מיוחדת  – בורא פרי הגפן.

מי אני ומה שמי
הגפן, עץ מטפס ממשפחת הגפניים, נחלק למאות זנים, שכל אחד מהם נחלק לאלפי קלונים (וריאציות שונות לאותו המין). ענפי הגפן, הנקראים זמורות, צומחים במהירות רבה, לעיתים עד לאורך של 4.5 מטר בעונה – כ-3 ס"מ ליום. הגפן מתחילה לתת פרי בשנה השלישית או הרביעית לנטיעתה. הבציר נעשה במהלך הקיץ, ואת הפירות – הענבים – נהוג לאכול, או להכין מהם יין.

היסטוריה
מולדת הגפן במערב אסיה ובהודו, ומשם עברה למזרח התיכון ולאירופה. מינים מבויתים של גפן קיימים עוד משחר ימי האנושות. העדויות המוקדמות ביותר לתהליך ייצור היין, הפרודוקט המרכזי של הגפנים, נתגלה דווקא בגיאורגיה, בדמות כדים עשויי-חרס לשמירת יין, שמתאורכים כבני 8,000 שנה. בדיקות ביוכימיות הראו כי ליין שנשמר בכלים אלה נוספו בכוונה חומרים אנטי-בקטריאניים טבעיים, כדי שהיין יישמר לזמן ארוך יותר. כלי חרס עתיקים עבור יין, שגילם מתוארך בכ-5,500 שנה, נמצאו גם בבבל, וגם בהרי זגארוס שבאיראן, המתוארכים לשנת 5,400 לפנה"ס. תגלית כלי החרס בהרי זגארוס מעידה על כך שבתקופה זו היה נהוג מסחר ביין, היות ובאזורים אלו לא גידלו גפנים.
במצרים העתיקה, תפס היין תפקיד חשוב בחיים הפולחניים, למרות העובדה שגם במצרים לא גדלו הגפנים, המצרים ביססו את תעשיית היין שלהם על ענבים אשר יובאו מכנען. ביוון סגדו לאל היין דיוניסוס, אשר פולחנו, חגיגות הדיוניסה, עורר התלהבות גדולה ואורגיות המוניות.
גם ברומי העתיקה סגדו לאל היין, שם היה שמו בכחוס. ברומי גם מצאו דרכים יצירתיות לשימוש ביין. את חביות החרס בהן אוחסן היין נהוג היה לשבור לחרסים קטנים, ולחלק אותו לחיילים בצבאו של אדריאנוס קיסר. בעת מסעות למקומות רחוקים, היו החיילים משרים אותו במים לקבלת יין מעולה. חרס זה נקרא חרס הדרייני.
גם בארץ ישראל נכנס היין לתרבות המקומית. היא מופיעה פעמים רבות במקרא, בשירה ובמשלי עם. מילים רבות הומצאו בהקשר לגידול הגפן והטיפול בה. גפנים נפוצו באזור אגן הים התיכון כבר בתקופת הברונזה, והכרם הראשון, כמו גם השכרות הראשונה, מיוחסים בספר בראשית לנוח, בונה התיבה. בכל רחבי הארץ ניתן למצוא גתות לדריכת ענבים, המעידות על כרמים גדולים, מכל התקופות העתיקות. העברים הקדמונים נהגו לשתות יין בעיתות שמחה, אך השתמשו בו גם בטקסים דתיים: בימי בית המקדש ננסך המזבח ביין בשעת הקרבת הקורבנות.
במאה ה-19, בתקופת היישוב החדשה, שימשה הגפן כענף חקלאי חשוב במושבות של הברון רוטשילד, בשל יתרון תדמיתי שעזר לקשר בין יהדות אירופה העשירה והתורמת לבין העשייה הציונית להפרחת השממה. ב-1870, עם ייסוד מקווה, הוחל בגידול מסודר של גפנים וייצור יין במפעלים, ומאוחר יותר נבנו יקבים בראשון לציון ובזכרון יעקב. עד למלחמת העולם הראשונה, היה היין מוצר החקלאי המוביל של היישוב היהודי בארץ ישראל. לאחר קום המדינה, הוגדל השטח שהוקצה לכרמים, וליקבים הוותיקים ששוכללו התווספו גם יקבים חדשים בבנימינה, פתח תקווה ומקווה ישראל.
סוגי הגפן הנפוצים בארץ עד היום, מושפעים מסדרה של החלטות שקיבל הברון רוטשילד, וצוות מומחים שלו, שהגיעו לכאן מצרפת בסוף המאה ה-19. לארצנו המדברית והים-תיכונית הובאו גפנים מסוג קריניאן, גרנאש ואליקנט, הנפוצות בדרום צרפת בחוסנן לעומס חום גבוה, אך היינות המופקים מהן אינם נחשבים באיכות משובחת. מזנים אלה מייצרים עד היום את יינות הקידוש, ואת היינות השולחניים הזולים.
המודעות ליין טוב ואיכותי, ופתיחת השוק לייבוא בשנות ה-90, שחשפה את הציבור ליינות איכותיים, ומחקרים המדברים על תרומתו של היין לבריאות, גרמו כולם לעלייה של כ-50% בצריכת היין הישראלית בשנים האחרונות.

גידולים
ריבוי הגפן נעשה על ידי ייחורים, וכיום מקובל להרכיב אותה על כנות, הנותנות לגפן תכונות טובות יותר. קיימות כשלושים כנות שונות, והן מותאמות לגפן לפי קריטריונים כמו זן הרוכב, סוג האקלים, סוג הקרקע, עמידות למחלות ומזיקים, הענקת עוצמת צימוח ורמת פרי רצויות, ועוד.
בשנים אחרונות מוחלפים זני הענבים העממיים בכרמים של זני הקברנה, המרלו והסירה, הנחשבים למשובחים יותר, וברחבי הארץ נפתחים יקבי בוטיק, במטרה מוצהרת לייצר יינות שיזכו בפרסים בינלאומיים. תהליך המעבר מזני הענבים הזולים לזנים המשובחים יותר הוא איטי יחסית, בשל הצורך להתאים את המיקרו-אקלים הטוב ביותר לכל אחד מהזנים העדינים.

זנים
הגפן נחלקת לזנים אדומים ולבנים. בזנים האדומים: קברנה סוביניון, זן צרפתי עתיק מבורדו, הנחשב לאציל היינות האדומים; מרלו, הנותן יין עדין בעל ניחוח חזק; סירה (שיראז), זן צרפתי המצטיין בצבע חזק אמוד; דוריף (פטיט סירה); קברנה פרנק, זן צרפתי המשמש בדרך כלל לבלנד עם זנים אחרים; סנג'ובזה, זן איטלקי; פינו נואר, זן צרפתי המשמש בעיקר לשמפניה; קריניאן, זן ספרדי בעל יבול גבוה ואיכות יין בינונית; ארגמן, פיתוח ישראלי של הקריניאן, בעל תכונות טובות ממנו.
בזנים הלבנים: שרדונה, זן צרפתי, אציל היינות הלבנים; סוביניון בלאן, זן איכותי מאזור בורדו; שנין בלאו, זן צרפתי מאזור הלואר; מוסקט לבן, זן צרפתי; פנץ' קולומבר, זן צרפתי המשמש בעיקר לבלנד ולזיקוק קוניאק; ריזלינד לבן, זן גרמני; אמרלד ריזלינד, פיתוח קליפורני של הריזלינג בעל איכות יין בינונית; ומוסקט אלכסנדרוני, זן אפריקאי המשמש בעיקר ליינות מתוקים.

ערך תזונתי
ב-100 גרם ענבים יש 71 קלוריות, 17.8 גרם פחמימות, 0.7 גרם חלבון ו-0.6 גרם שומן, כמו גם סיבים תונתיים, סידן, ברזל, מגנזיום, זרחן, אשלגן, נתרן, אבץ  ושלל ויטמינים, בהם ויטמין A, ויטמין C, ויטמין 1B, 2B, 6B, 12B, פולסין, ניאצין וחומצה פנטוטנית.

מאכלים
בנוסף ליינות ולמאכל, משמשים הענבים להכנת מיץ, מרקחות, ריבות או דבש ענבים, וניתן להכניס אותם לסלטים מסוגים שונים, ולאפות אותם עם עוף או דגים.

תאנה
את התאנה נהוג לאכול בט"ו בשבט, כחלק מהפירות היבשים. פריה המיובש נקרא דבלה. אולם תאנים טריות נאכלות בשמחה בפני עצמן, ועל טיבן מעידה העובדה שאותן בחרו המרגלים של משה להביא לעם ישראל, כעדות לעושרה של הארץ, יחד עם ענבים ורימונים.

מי אני ומה שמי
עץ התאנה, הנקרא גם פיקוס התאנה, הוא עץ נשיר ממשפחת התותיים. העץ מגיע לגובה של 3-10 מטר,  וגדל בר ליד מעיינות, לאורך בקעת הירדן ובבקעת ים המלח. התאנה נותנת את פירותיה המתוקים בחודשים אוגוסט עד נובמבר, וניתן לאכול אותם נאכלים טריים או מיובשים, אז הם נקראים דבלים.

היסטוריה
מולדת עץ התאנה במזרח אגן הים התיכון. עדויות ארכיאולוגיות שנמצאו באתרים פרהיסטוריים, ומאובני עלים במעיינות עין גדי, מעידים על כך שהתאנה ופירותיה, כפי שאנו מכירים אותה היום, היו קיימים בארץ ישראל כבר לפני כ-5000 שנה, וגדלו בעיקר בהרי ירושלים הגליל. כלומר – עץ התאנה לא תורבת מעולם, וגדל היום כפי שגדל בעבר.
עץ התאנה מופיע בתנ"ך כבר בסיפור גן עדן, עת התקינו לעצמם אדם וחווה בגדים מעליו, כשהפכו מודעים לעירומם. בתנ"ך הוא נקרא גם 'קיץ', ומכאן לקוח שמה של העונה שבמהלכה מבשילות התאנים.
מארץ ישראל, נפוצה התאנה ליוון ורומי, ומאוחר יותר העבירו אותה הערבים לכל הארצות שכבשו. כיום היא גדלה בעיקר בטורקיה, יוון, איטליה וספרד.

גידולים
הפצת הזרעים של התאנה נעשית באמצעות צרעה הנקראת בלסטופגה. התאנה פורחת בצורת פגה - משטח עליו פורחים בצפיפות עשרות פרחים קטנים. הכניסה לפגת התאנה מצומצמת, ורק צרעה מסוג זה מסוגלת להיכנס פנימה, על מנת להאביק את התאנה. צרעות אלו נמשכות לתאנים על מנת להטיל בתוך השטח המוגן את ביציהן. במקומות בהם הצרעה אינה בנמצא (עקב הכחדה או תנאי מחייה) הפגות לא יופרו והתאנים לא יפתחו זרעים.
ניתן לאכול פגות לא מופרות של תאנים, וטעמן מתוק. קל להבחין בין פרח התאנה לבין פרי התאנה: תוך הפרי סגול בגוונו, מכיל זרעים ברורים וטעמו חמצמץ יותר.
בארץ, נפוצות התאנים בעיקר בהרי חברון, בירושלים ובגליל. רוב יבול התאנים הולך כיום לייצוא.

ערך תזונתי
100 גרם תאנים טריות מכיל 74 קלוריות, 19.2 גרם פחמימות, 0.7 גרם חלבון ו-0.3 גרם שומן. בנוסף, מכילה התאנה סידן, ברזל, מגנזיום, זרחן, אשלגן, נתרן, אבץ, ויטמינים מסוג A, C, 1B, 2B, 6B, 12B, פולסין, ניאצין, חומצה פנטוטנית וסיבים תזונתיים. התאנה מהווה מקור חשוב בתפריט של חולי אנמיה, בעיקר כאלה שאינם צורכים בשר.

מאכלים
התאנה נחשבת על פי המסורת למאכל כשר, אך יש להכשירה טרם אכילתה, מכיוון שכמו כל מיני הפיקוס, גם התאנה מכילה חרקים, שאכילתם אסורה על פי דיני הכשרות. לשם כך, התפתחו מספר מנהגים. נהוג לחתוך את פתחן של תאנים טריות כדי להוציא את מירב הצרעות, המתרכזות באזור זה, ולאחר מכן לפתוח את הפרי ולבחנו בשנית. דבלים וגרוגרות נהוג לפתוח ולבחון לנגד האור, לאיתור שאריות חרקים שונות. גם עם החמרות אלו, יש חוגים במגזר החרדי הנמנעים לחלוטין מאכילת תאנים מחשש לבעיית כשרות.
בשל יופיה, משמשת התאנה לא פעם לקישוט מנות, כשהיא חצויה או פרוסה לפרוסות דקות. ניתן לכול אותה טרייה, מיובשת, בפאי או בסלטים, ונהוג גם להכין ממנה קרמים וגלידה. בנוסף, נהוג להגיש תאנה לצד גבינות מסוגים שונים (ובהם גבינת המסקרפונה האיטלקיה), ועם בשרים מעושנים.

רימון
בשל יופיו של פרי הרימון, הוא מסמל בתרבויות שונות ברכה, שפע, פריון, יופי וחוכמה. צורתו של פרי הרימון שימשה בעבר לקישוט מבנים, מטבעות, לבוש ועוד, ומקומות רבים נקראו על שמו, בעבר ובהווה. על פי הרפואה העממית, הרימון האדום הוא מקור לברזל ומומלץ ללוקים באנמיה, וגם הרפואה הסינית רואה בו פרי מחזק דם, בגלל צבעו העז.

מי אני ומה שמי
הפרי המוכר לנו מרימון גדל על עץ בשם רימון מצוי, עץ תרבותי נשיר ממשפחת הרימוניים, שגובהו מגיע לעד שלושה מטרים. בחורף משיר הרימון את עליו, באביב הוא שב ללבלב, ובחודשים מאי-יוני הוא מגיע לשיא פריחתו.  פרי הרימון מתמלא במהלך הקיץ, ומבשיל בין ספטמבר לדצמבר. כל פרי מכיל מאות זרעים בעלי ציפה עסיסית ואדמדמה.

היסטוריה
פרי הרימון נאכל ונסחר מאז העת העתיקה, בזכות עמידותו לאורך זמן, בזכות טעמו ובזכות הסגולות הרפואיות שיוחסו לו. הוא בוית כנראה באלף השלישי לפנה"ס, באזור ההרים שמדרום לים הכספי (השייך היום לאיראן של ימינו), המקום היחיד שבו הוא עדיין גדל בר, משם הובא לאזור החוף המזרחי של הים התיכון, לפני כ-4,000 שנה.
הרימון נסחר באופן נרחב כבר מהעת העתיקה, היות ולפרי הרימון נחש חיי מדף ארוכים במיוחד. הרימון נסחר באמצעות שיירות במדבר ובמסחר ימי. פפירוס שנמצא במצרים, מימי רעמסס השלישי, מתעד על  ייבוא רימונים למצרים מארץ ישראל, במאה ה-12 לפנה"ס.
בתרבות היוונית, סימל הרימון נישואים, פיריון, חיים ומוות. הרה, אשת זהות ואלת המשפחה, מתוארת בדרך כלל כאוחזת פרי רימון בידה, וכתרה מצויר לעתים בדמות כתר הרימון. הבבלים האמינו כי לעיסת גרגרי רימון לפני קרב הופכת אדם לבתי מנוצח. במצרים העתיקה סימל הרימון כוח, ופירותיו הונחו בקברי מתים. מקסימיליאן הראשון, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, בחר ברימון כסמלו האישי, וכמוהו – גם קתרינה מאראגון, אשתו הראשונה של הנרי השמיני.
בקוראן נזכר הרימון שלוש פעמים, בין השאר בסורה 6, העוסקת בדברים הטובים שהוריד אללה מן השמים אל בני האדם (ביחד עם, תמרים, זיתים וענבים), ובסורה 55, העוסקת בגן עדן, שם מצוין הרימון כאחד מעצי הגן.
ביהדות, מוזכר הרימון לראשונה בספר במדבר, כאשר המרגלים ששלח משה לתור את ארץ ישראל שבים עם רימונים, ענבים ותאנים, כדי להמחיש את עושרה של הארץ. בספר דברים, הוא כבר מוזכר כאחד משבעת המינים בהם התברכה ארץ ישראל. פריחתו של הרימון נחשבת כאחד ממבשרי האביב, את פריו נהוג לאכול בסעודת ראש השנה ("ירבו זכויותיך כרימון"), פרי הרימון מוזכר מספר פעמים בשיר השירים כסמל ליופי, ובנבואת החורבן של הנביא חגי, מתואר מצב בו יפסיק הרימון להניב פרי – כלומר הארץ תחדל להתברך בשפע פירותיה. באגדות ובמשלים משולים ישראל לפרדס רימונים, וצדיקים משולים לרימון. ע"פ האמונה היהודית, מכיל הרימון 613 גרגרים בדיוק, כמספר של תרי"ג מצוות, אם כי בפועל, מספרם של גרגרי הרימון יכול לנוע בין מאתיים לאלף.

גידולים
בארץ גדלים שני זני רימונים עיקריים: 'ראש הפרד', בעל פרי גדול וורוד, הנמצא  בשווקים מתחילת אוגוסט עד אמצע ספטמבר, ו-'וונדרפול', זן קליפורני שנמצא  בשווקים מאמצע אוקטובר עד פברואר. האימון גדל על פני 10,000 דונם, מהנגב הצפוני ועד אצבע הגליל, וגידול ניסיוני של העץ מתבצע גם בקטורה שבערבה . יבול הרימונים צפוי, ע"פ מועצת הצמחים, להגיע השנה ל-10,000 טון, לעומת טון בשנה שעברה. היקף המכירות צפוי להסתכם ב-70 עד 100 מיליון ₪. גם ייצוא הרימונים גדל, והשנה צפויה ישראל לייצא רימונים בסכום של כ-20 מיליון ₪, ובכך להגדיל את ייצוא הרימונים בארץ בלמעלה ממאה אחוז. את הרימונים ניתן לקנות בעונה, ולשמור בקירור עד חצי שנה.

ערך תזונתי
100 גרם של גרגירי רימון מכילים 68 קלוריות בלבד, 0.3 גרם שומן, 1 גרם חלבון, 17 גרם פחמימות, כמו גם נתרן, סיבים תזונתיים, ומגוון של ויטמינים ומינראליים, בהם ויטמין C, ויטמין 5B, ויטמין K, ויטמין E, אשלגן ונחושת.

סגולות בריאותיות
הרימון נודע בסגולותיו הרפואיות כבר בימי קדם. הרמב"ם מציין כי ניתן להשתמש בקליפת רימון לעצירת דימום מפצעים, ובמיץ הרימון לעצירת שלשול ולהקלה על בחילות ועל כאב ראש של הנגאובר.
הפיגמנטים האדומים המקנים לרימון את צבעו העז (אנתוציאנינים) מספקים לו סגולות בריאותיות מרשימות. הרימון הוא נשק חשוב לשמירה על בריאות הלב וכלי הדם, ויכול להגן מפני התקפי לב, אירועים מוחיים ומחלות סרטן. מחקרים מראים כי צריכה יומיומיות של הגרגרים או המיץ תורמת להפחתת רמות הכולסטרול הרע בדם ((LDL, להפחתת רמות לחץ הדם, לשיפור זרימת הדם ללב, ואפילו לנסיגה של טרשת העורקים. בנוסף, אוחזים האנתוציאנינים בסגולות נוגדות חמצון ונוגדות דלקת, ולכן הם תורמים להאטת תהליכי הזדקנות ולמניעת סרטן.

מאכלים
פרי הרימון משמש כמאכל בפני עצמו, במגוון של סלטים ומאפים, ובגרגרים נהוג להשתמש גם למטרות דקורטיביות, לפיזור על פאי או נתח דג. מהפרי נהוג להכין מיץ, המשמש לבישול במטבח הטורקי והפרסי; רכז רימונים, המשמש כרכיב לרטבים לסלט; וסירופ גרנדין, המשמש רכיב בקוקטיילים אלכוהוליים.
כדי ליהנות מן ההשפעות המיטיבות של הרימון מומלץ לאכול באופן יומיומי חצי כוס גרגירי רימון, או לשתות חצי כוס מיץ רימון.

זית
בדומה לגפן, גם הזית גודל פחות לשם הפרי עצמו, שנאכל כשהוא כבוש, ויותר בשביל המוצר שלו – שמן הזית. עם הזמן, קיבל הזית משמעויות סמליות רבות, יונה המחזיקה ענף זית בפיה מסמלת את השלום, ובארץ הוא משתייך לא רק לשבעת המינים – אלא גם לסמל המדינה, כשענפיו מקיפים את מנורת שבעת הקנים.

מי אני ומה שמי
עץ הזית הוא עץ דו פסיגי, ממשפחת הצימראים, הגדל באופן טבעי, ובמטעים מסודרים, בכל אזור הים התיכון. מקורו במזרח התיכון, בישראל ובסוריה של היום, וכיום הוא נפוץ בעיקר באיטליה, צרפת וספרד, הנחשבות ליצרניות שמן הזית הגדולות בעולם. הזית פורח באפריל ובמאי, ופירותיו מבשילים בסתיו. ההבדל בין זני המאכל לזני שמן הזית, הוא היחס בין הציפה, החלק שנאכל, לגרעין (בזני המאכל שואפים לציפה גדולה יותר, ובזני השמן – לגלעין גדול יותר); ומשקלם הכללי (פרים של זני המאכל שוקל כעשרה גרם, ואילו בזנים לשמן מסתפקים בפירות שמשקלם קטן משני גרמים). הזן סורי, הנפוץ בישראל, מתאים הן לכבישה והן להכנת שמן. גם העץ עצמו שימושי למדי, ונהוג להכין ממנו פרטי ריהוט, גילוף וחפצי נוי שונים.

היסטוריה
מקורו של הזית הוא בזית הבר, שתורבת לפני כ-4000 שנה. זית הבר הקדום ביורת בעולם נמצא באזור הר הכרמל, ותוארך לסביבות 10000 לפנה"ס. סוחרים פיניקים הביאו אותו מהמזרח התיכון לארצות נוספות באגן הים התיכון.
הזית ושמן הזית מופיעים בלא מעט משלים ואגדות בפולקלור של העם היהודי, ומוזכרים פעמים רבות בתנ"ך. בסיפור תיבת נוח, חוזרת היונה המבשרת על סוף המבול עם עלה זית בפיה, ובמשל יותם, בו מחפשים לעצמם האלים מלך, העץ הראשון אליו פונים הוא עץ הזית, מה שמעיד על חשיבותו הרבה. סמל זה, של יונה האוחזת בזית, הפך לסמל השלום (בשינוי קל: ענף במקום עלה). בימי קדם, נהגו להדליק מנורות שמן זית לפני קברי קדושים. שמן זה הפך קדוש, ונשים נהגו לשתות אותו, או למרוח אותו על גופן, כסגולה לבריאות טובה. עד היום, יש המחזיקים בארנקם עלה של זית כסגולה למזל.
בימי קדם שימש שמן הזית, בנוסף למאכל, לשימושים נוספים. שמן הזית היווה חומר גלם לייצור מוצרים קוסמטיים, נעשו ממנו שלל סבונים, מוצרי סיכה לגוף ותכשירי שיער, וגם מלכים וכוהנים גדולים בקרב בני ישראל נמשחו באמצעות שמן זית. בנוסף, שימש השמן לתאורה, ובין השאר הזין את מנורת שבעת הקנים בבית המקדש.

גידולים
גידול זיתים למאכל ולשמן לא היה ענף מרכזי בחקלאות היהודית עד 1948, ובגידול זיתים עסקו רק מספר קטן של יישובים.במושבות הותיקות, כראש-פינה, זיכרון-יעקב, כפר תבור ואחרות. במספר קטן של קיבוצים בעמק בית-שאן החלו לטפח כרמים של זיתי מאכל לכבישה, מזנים יווניים וזנים מקומיים. גידול זיתים לשמן היה, מאז ומתמיד, ענף מרכזי בחקלאות של המשק הערבי בישראל.
גידול זיתים למאכל התרכז בשנים הראשונות למדינת ישראל במשק היהודי, עקב זמינות מים להשקיה. בשנים האחרונות אנו עדים לפריחתם המחודשת של כרמי הזיתים. בישראל נטועים כיום כ-200,000 דונם זיתים. 180,000 מתוכם מופנים לשמן, ו-20,000 הם זיתי מאכל. הייצור נאמד כיום בכ-7,000 טון שמן לשנה בממוצע, וכ-15,000 טון זיתי מאכל. התרחבות הנטיעות הביאה לגידול משמעותי במספר בתי הבד העוסקים בייצור שמן זית, ומאפשרים למבקרים לחוות את תהליך הייצור.

ערך תזונתי
מעצם העובדה כי הזית משמש להפקת שמן, ניתן להבין כי לא מדובר בפרי דיאטתי במיוחד. 100 גרם זית מכיל 115 קלוריות, 6.3 גרם פחמימות, 1 גרם חלבון, ו-11 גרם שומן, מתוכם 14% שומן רווי, 77% שומן חד בלתי רווי, ו-9% שומן רב בלתי רווי. בנוסף, כולל הזית ויטמין C, אשלגן, ברזל, סידן, נתרן וסיבים תזונתיים.
עם זאת, נחשב הזית, ובעיקר שמן הזית, לבריא ביותר מבין השמנים. בשמן הזית כמות גדולה של חומצה אוליאתית, חומצת שומן חד-בלתי-רוויה, התורמת להקטנת הכולסטרול הרע (LDL), ולעלייה ברמת הכולסטרול הטוב (HDL). בכך, הוא תורם למניעת מחלות לב, מחלות דם ובעיות בכלי הדם כמו טרשת עורקים. בנוסף, יעיל שמן הזית לספיגת סידן, ומכיל פוליפנולים וויטמין E, שהם נוגדי חימצון ולכן מסיעים במניעת סרטן, ומונעים בליה והזדקנות של תאי הגוף.

סגולות בריאותיות
כמעט בכל עדות ישראל נעשה שימוש בשמן הזית, בהקשר רפואי. יהודי עיראק שותים כף שמן זית ליום, במקרים של כאבי ראש, חוסר תיאבון, נדודי שינה, ובעיות בדרכי העיכול, יהודי סוריה טוענים ששתיית שמן זית היא סגולה להיריון, וממליצים לנשים עקרות לשתותו. יהודי תימן משתמשים בשמן כבסיס למשחות ולממרחים שונים כנגד הצטננות, כאבים וקשקשים. עלי זית כתושים משמשים לריפוי פצעים, ונגד צהבת. יהודי מרוקו משתמשים בשמן זית כנגד דלקת פרקים, ומשקים תינוקות הסובלים משיעול קשה ומבעיות בדרכי הנשימה, בשמן זית מעורב בדבש.
ברפואה הטבעונית יעיל שמן הזית כנגד כאבים במערכת העיכול, עצירות, תולעים במעיים, המסה וסילוק של אבני מרה. שימוש חיצוני בשמן נעשה במקרים של פצעים, כוויות ושיגרון.
ברפואה המודרנית השמן משמש לתכשירים שונים, ומהעלים מכינים תרופה המורידה את לחץ הדם בגוף.

מאכלים
בשמן הזית, הנקרא גם יצהר, ניתן להשתמש לתיבול מאכלים שונים, סלטים, רטבים, ועוד. הפרי עצמו מוכנס גם הוא לסלטים ולרטבים שונים, ומהווה את התוספת הפופולארית ביותר בארץ על פיצה. בנוסף, ניתן לאכול את הפרי כנשנוש בפני עצמו.

תמר
מי שקרוי בפסוק התנ"כי דבש הוא למעשה התמר, שמעסיסו נעשה הסילאן, דבש התמרים. לתמר שני זנים, יבש ולח, והוא נאכל כפרי יבש גם בט"ו בשבט. אולם הגידולים המסודרים שלו בארץ החלו רק לאחר שהוא הוברח לארץ, בשנות השלושים של המאה העשרים.

מי אני ומה שמי
תמר, או תומר, הוא עץ פרי ממשפחת הדקלים, משפחה המתאפיינת בעצים גבוהים וזקופים. לכל חלקיו של עץ התמר יש שימוש: ענפיו משמשים כסכך במהלך חג הסוכות; פירותיו ניתנים למאכל, לחים או יבשים, כמו גם לייצור יין תמרים ודבש תמרים (סילאן); סנסיני התמר, עליהם תלויים הפירות, משמשים כאניצי מטאטא; והגזע עצמו, לאחר שהעץ מרוקן ונכרת, יכול לשמש כשוקת לבעלי חיים. מזנים מסוימים ניתן להשיג גם לולבים משובחים, שהם למעשה ענפי דקל הצומחים יחדיו במרכז הדקל, לפני שהעלים נפרדים. להבשלה אופטימלית, זקוק התמר לחום רב, ולמים בשפע, ועל כך אומר הפתגם הערבי: "התמר – ראשו באש ורגליו במים".

היסטוריה
מוצאו של התמר אינו ברור. כבר בימים קדומים מאוד נפוץ העץ באזור שבין פקיסטאן למרוקו, שם מגדלים אותו עד היום. בחפירות ארכיאולוגיות בארץ ישראל נמצאו עדויות לגידול תמרים כבר לנפי כ-4000 שנה, והוא מופיע על-גבי פסיפסים עתיקים, תבליטים, מטבעות וציורים.
עם כיבוש הארץ בידי הממלוכים, במאה הארבע-עשרה, הושמדו רוב עצי התמר. נטיעתם התחדשה בשלהי המאה הקודמת, אך בייחוד משנות השלושים של מאה זו, כאשר לארץ הובאו זנים משובחים מארצות שונות. רוב זני התמר הוברחו לארץ מעיראק, ע"י בן-ציון ישראלי מקבוצת כנרת. הזנים הלחים העיקריים הם חיאני, תמר אדום שמקורו במצרים, וברהי, התמר הצהוב, שמקורו בעיראק, נמכר אצלנו בוסר ומשמש גם לקישוט הסוכה. הזנים היבשים שמגדלים בארץ הם מג'הול ודקל נור, מהטובים והמבוקשים בעולם, וכן הזנים חדראוי, חלבי וזהידי.

גידולים
כיום גדלים כמחצית מעצי התמר בעולם, שמספרם נאמד ב-100 מיליון, באיראן, בעיראק, במצרים, בסעודיה, בתוניס, ובמדינות ערביות נוספות, כמו גם בקליפורניה שבארה"ב. בישראל נטועים כ-20,000 דונם מטעי תמר, בעיקר בבקעת כנרות, בעמק בית-שאן ובערבה, והיבול מגיע לכדי 10,000 טונות בשנה. רוב יבול התמרים בעולם, כשני מיליוני טונות בשנה, מיועד לצריכה מקומית, והסחר הבינלאומי כולו נעשה בתמרים יבשים, חוץ מיצוא מצומצם של תמרים לחים מישראל לאירופה.

ערכים תזונתיים
100 גרם תמרים לחים מכיל 52 קלוריות, 26.9 גרם פחמימות, 1.3 גרם חלבון, 0.1 גרם שומן, ואין בו כולסטרול. בנוסף, מכיל התמר ויטמין A, 1B, 2B, 3B, C, ברזל, סידן, אשלגן, נתרן וסיבים תזונתיים.

מאכלים
פרי התמר מתוק מאוד, צורתו אובלית, והוא נאכל לח או יבש. תמרים לחים נשמרים חודשים רבים בקירור עמוק. ניתן להכין אותם למאכל על-ידי הכנסתם לתא ההקפאה ליום-יומיים, או על-ידי טבילה בחומץ. בטמפרטורת החדר הם אינם נשמרים יותר מ3-2- ימים, ובמקרר ביתי עד שבועיים. תמרים יבשים משתמרים חודשים רבים ללא קירור, במחסנים מתאימים. בבית יש לשמור את פריים בכלים סגורים היטב.
התמר הוא חלק בלתי נפרד ממטבחי האזור, מכינים ממנו מאפים רבים, כמו מעמולים, והוא מוסיף טעם ומרקם נעים גם למאכלי בשר רבים, בעיקר לקדירות כבש.
בנוסף, ניתן להכין מהתמר סילאן, דבש תמרים, המשמש לתיבול סלטים, בשרים, מנות אחרונות ועוגות.

הכתבה נעשתה בשיתוף מועצת הצמחים.

קישורים:
מועצת הצמחים
לתחרות מתכוני שבעת המינים של אתר 2eat