מה זה אדום בחוץ ולבן בפנים ויש לו טעם של מנגוסטין? שאל מנהל החוג לסריגה, כשעמדנו כחולי שפתיים וסמוקי לחיים מול קולנוע עדן והתחבטנו אם להיכנס למול עדן כדי להימלט מהקור ומהגשם. אבל למרות מאמציו הגדולים של מזג האוויר התל אביבי להיות אירופה, החמין שריצד לרגע על רשתית העין הפנימית לא דיבר אל הקיבה הרגישה של המנהל. הוא הסתכל מסביב וחיפש משהו קל יותר, מוטב קצת יותר מזרחי, הוא בילה עם אשתו והילדים שבועיים נפלאים בפוקט: לפני הצונאמי, תודה. בקיצור, קצת יותר מנגוסטין.
אבל אין מנגוסטינים במנגוסטין, המסעדה ברחוב לילנבלום 1, שתפריטה פותח בתיאור מגיר רוק של הפרי האקזוטי הזה, קליפה קשה, מרקם עדין, מתיקות שאין לתארה מרוב נפלאות. הוא עוד לא גדל כאן – אבל תשמחו לשמוע שהמומחה לעצי פרי באתר של משתלות יגור פסק שזה לא בלתי אפשרי, ודווקא מישור החוף הוא האיזור הכי מתאים – וגם קשה לייבא את הפרי המפונק, אבל, בקרוב יהיה בקופסאות, אמר האיש הגדול והמחייך שניגש אל השולחן הקטן והאפור בהיר ליד השמשה שחלקה העליון מחצלת צבעונית, ואפרוריות היום והרחוב והחיים נשקפת מבעדה. וחוץ מזה, המסעדה בקושי נפתחה. וואלה? אומר הסורג, שיהיה במזל. סבבה, אמר הבעלים. הרמנו לכבודו כוסית סאקה, ואכלנו קצת אצות שחורות עם שומשום (טעים) והפשרנו קצת, מספיק בשביל להסתכל מסביב. פעם היה שם פעם קפה תיאו, ועכשיו זה מסעדה (עם בר, כמובן, ועם שולחן קומונאלי גבוה יותר בצד, אפור בהיר לא פחות) באוריינטציה אסייאתית, עם אלכוהול בנגיעות יפניות (אני מצטט מהשבועון טיים אאוט שהזדרז להכריז על המקום עוד לפני שהוא נפתח, מה שאולי לחץ על הבעלים, אבל הביא אותי לשם, ואני לא מתלונן, להיפך) מרווח, שקט. ידידותי, עם כדורי ניר גדולים מסביב לנורות בתקרה. אנחנו גם אסיאתיים, אמנם, אבל ממערב אסיה, והאוריינטציה של המקום לא כוללת פלאפל, אפילו לא עמבה, ובעצם גם לא אוכל הודי או סיני. הכיוון הכללי הוא דרום מזרח עם סיבוב מפתיע לעבר יפן. לא רק כמה מיני סאקה וקוקטיילים של סאקה, ולא רק בירה קירין עם השם המבטיח איצ'י באן (מס' 1). ומה על יד? קערה של מולים, שמנים וניתקים בקלות מקליפותיהם, שהנגיעה הדרום מזרח אסיאתית עשתה להם טוב. עלי ירוקים בהירים וחמצמצים של העץ הידוע בשם קאפיר ליים (ציטרוס היסטריקס, תמונות ברשת) וטבעות פלפל אדום אדום ותוקפני. אפשר משהו מבושל? סבבה, אמר האיש הגדול, והמליץ בחום על גיודון, חתיכות בשר בקר קטנות מבושלות עם בצל לבן בסאקה ומירין על אורז, תבשיל יפני, אולי לא המתנה הכי גדולה של היפנים למטבח האסיאתי והבינלאומי, אבל בהחלט לא רע. וגם האטריות ביצים התאילנדיות, עם בצל ירוק ולמון גראס, שהיו סבביות לגמרי. ההפתעה באה מכיוון לא צפוי. מנסיון מר עם אסיאתיים מהמזרח, הנפילה באה תמיד במנה האחרונה. קינוחים זה לא הם. במנגוסטין הם פצרו את הבעיה יפה. שוקולד מערבי לגמרי עם שמץ מזרח, סאקה ופנקו, או כוסברה או פלפל חריף. לא זוכר את הפרטים, אבל הפרלינים ליוו אותי בדרך חזרה, שמח מכפי שנכנסתי. ומה עם החוג לסריגה? מראש זה היה רעיון סרק, שהעלה מישהו משותפי לחוג מעריצי לורנס פישברן בקפה השכונתי. הוא קרא שהשחקן הגדול הזה התחיל לעסוק בהובי המועיל והמרגיע. אבל עד מהרה התברר לי שגם בעניין פשוט לכאורה זה, צריך מינימום של כישרון. אז הסתפקתי בלהזמין את המורה לאכול. היה אחלה, היה סבבה, ולא כל כך יקר – 230 ש' כולל קפה. אבל כדאי אולי לחכות שהמסעדה תזדקן קצת לפני שמכתירים אותה לדבר הבא.
