שפרה צח והבת שלה קובעות צהריים אצל בני הדייג בחוף ראשון. שמש – צ'ק, נוף לחוף – צ'ק, מגוון מזטים לפתיחה – צ'ק, דגים מעולים לעיקרית – צ'ק, קינוחים מפנקים – צ'ק. מה צריך יותר.
משפטים שלא הייתי מאמינה שאשמע אי פעם מהבת שלי: "וואו, הדגים מעולים"! וגם: "את יודעת מה אני בודקת בקרם ברולה? אם יש בו גרגרי וניל אמיתי". ככה זה כשהיא עוזבת את הבית לטובת זוגיות עם שף. מצד אחד ההבנה הקולינרית שלה ומגוון המאכלים שהיא מוכנה להתנסות בהם התרחבו פלאים. מצד שני, מי שנהנה מזה בדרך כלל זה הבנזוג ולא אני... אז כשכבר יוצא ששתינו נמצאות באותו יום בראשון לציון, אנחנו קובעות לצהריים. ואם צהריים – אז על החוף. ואם על החוף – אז אצל בני הדייג, שעליו שמענו דברים טובים.
פותחות שולחן
שמש מלטפת של תחילת הקיץ יחד עם בריזה נעימה מספקות מיזוג טבעי, הים והחוף מספקים את האווירה, ולכל השאר דואג רון, המלצר המסור שלנו, שיודע בדיוק מתי לגשת ועל מה להמליץ. ראשית הוא מפזר על השולחן איזה עשר צלוחיות עם פתיחים, יחד פוקצ'ות חמימות, ככה כדי לפתוח את התיאבון. כל הטוב הזה כלול במחיר העיקרית, או בתשלום של 55 שקלים למי שלא ממשיך הלאה.
אבל אנחנו הרי באנו בשביל הדגים, אז אנחנו משתדלות שלא להתמלא מדיי, למרות שזה קשה: החומוס תוצרת בית הוא ברמה של חומוסיה מקצועית, המטבוחה פיקנטית-במידה כמו שאנחנו אוהבות, הסלסה עגבניות וסלט עשבי התיבול רעננים ועוקצניים, וסלטי החציל השונים מדגימים כמה טעמים אפשר להוציא מירק אחד. ומעל כולם מתנשא המטיאס המעולה, שמבחינתה הוא עדיין הארד-קור קשה לפיצוח, ומבחינתי הולך נהדר עם הבירה מחבית שהזמנו לנו. אבל כדי שהילדה לא תישאר מקופחת בזמן שאני מחסלת לבדי את חתיכות המטיאס השמנמנות, אני מצ'פרת אותנו גם עם שתי ראשונות – קרפצ'ו דג עדין טעמים וחציל בלאדי בטחינה ("לבנה!" היא מאבחנת, "עם תיבול מינימלי כדי שירגישו את הטעם הקלוי של החציל, ועם קצת פלפלוני צ'ילי בשביל הטוויסט של החריף". יפה מאוד, גורת-גורמה שלי!)
דגים, גבירותיי, דגים
ואז, סוף סוף, הדגים. העיקרון בבני הדייג הוא שכל סועד בוחר את הדג שלו מתוך השלל היומי ואת שיטת ההכנה המועדפת עליו – אפיה, טיגון או גריל. בעזרת רון אנחנו מתבייתות על הקומבינציה
של לברק שלם אפוי במלח גס, ודניס צלוי בגריל ופתוח ל"פרפר". ושני הדגים מגיעים אלינו מעוטרים בענף רוזמרין ובליווי תפוח אדמה אפוי, עורם פריך-מתפצח ובשרם לבן ועסיסי, וכשהיא נוגסת בלברק שלה העיניים שלה נפערות בהתפעלות והיא אומרת את מה שהיא אומרת, ואני עונה "אמרתי לך", כי זה מה שאמהות אומרות במקרים כאלה, ואז אנחנו שוקעות בחיסול שתי המנות עד שנשארות מהן רק העצמות ונהנות עד מאוד.
שוויצריה הקטנה-גדולה
נו, וקינוח לא מגיע לנו? בטח שמגיע. בשבילה קרם ברולה קלאסי ("את יודעת איך רואים שהוא איכותי?" היא מפגינה את הידע שלה, "לפי גרגרי הוניל שבפנים") ובשבילי פינוק עשיר בשם "שוויצריה הקטנה", עם תחתית פריכה של מרנג שוקולד, שכבות של קרם מסקרפונה ושוקולד מריר קריספי ולמעלה נטיפי שוקולד לבן, וזה יפה וטעים כמו שזה נשמע.
דקות ספורות אחרי שאנחנו נפרדות היא כבר שולחת לי הודעה: "היה לי נורא כיף וטעים". גם לי, ילדה, גם לי.
