אחותי ירושלמית כבר הרבה שנים. וירושלמי, כידוע, זה הרבה יותר מהגדרה גיאוגרפית.
לכן, כשאנחנו מתכננות להיפגש ולאכול משהו ביחד אני לא מופתעת כשהיא מצהירה מייד: "אבל בירושלים!"
אחותי ירושלמית כבר הרבה שנים. וירושלמי, כידוע, זה הרבה יותר מהגדרה גיאוגרפית.
לכן, כשאנחנו מתכננות להיפגש ולאכול משהו ביחד אני לא מופתעת כשהיא מצהירה מייד: "אבל בירושלים!"
בסדר, הסכמנו. אבל אם אני כבר טורחת לעלות לירושלים, צריך סיבה קצת יותר טובה מאשר סתם מסעדה עממית. אחותי עושה תחקיר קטן משלה וחוזרת עם הממצאים:
צמוד ל"חאן" יש מסעדה שווה בשם "לימונים". (הנה כבר ציון לשבח למסעדות הבירה – רובן מקפידות על שמות עבריים למהדרין). המסעדה הנ"ל החליפה את "אגס ותפוח", המיתולוגית, שתפקדה כאתר הדייטים המועדף של המיגזר. בהזדמנות זו עברה המסעדה גם מהפך אישיותי, וממקום שעיקר תפארתו היה על בלינצ'ס, בימים שאלו נחשבו לפסגת הקולינריה, הפכה למסעדה בשרית כשרה, שפונה לציבור מגוון.
מבנה החאן בו שוכנת המסעדה מספק את התפאורה הראויה: מבנה אבן מסוגנן ומעוטר בקשתות, שחלונותיו הרחבים משקיפים את חצר פנימית מטופחת. אך כאן לקחו את מושג ה"חאן", כלומר אכסניה לעוברי אורח - והפכו אותו לקונספט, כך שהמסעדה מגדירה את עצמה כמפגש תרבויות וטעמים, מה שאנו, הלא-ירושלמים, קוראים פיוז'ן, או ליתר דיוק פיוז'ן ישראלי, אם יש חיה כזאת. כי התפריט משלב מנות מכל העדות והתפוצות. כך, למשל, שוכנים להם באגף המרקים זה לצד זה מרק עוף של סבתא ומרק חרירה מרוקאי, המנות הבשריות מועשרות ברטבי תמרינדי, רימונים ופירות יבשים, ובין המיוחדים תמצאו גם קציצות בקינמון וגם קציצות ארטישוק בלימון כבוש.
אז החלטנו לא לקפח אף אחד: לפתיחה הזמנו מרק חרירה, מנה ידועה מהמטבח המרוקאי, שהוא מרק עשיר בירקות וגרגרי חומוס, אליו זולפים לימון ביד נדיבה. בנוסף, נענינו להמלצת המלצרית למנה שקרויה "סלט כבד עוף חם". השם, חייבים להודות, מטעה, כמו גם מיקומה של המנה הזאת באגף המנות הראשונות. בפועל זו צלחת ע-נ-קית עמוסה בכבדי עוף מוקפצים ועסיסיים, בתוספת עשבי תיבול, עגבניות ואגוזים, שיכולה בשקט לשמש כמנה עיקרית ואפילו לשני אנשים.
לעומת זאת, כשהחלטנו, נוכח גודלן של המנות הראשונות, להסתפק בעיקרית אחת של אנטרקוט, היתה זו דווקא מנה מתונה בגודלה, אם כי בהחלט טעימה, וכך היו גם התוספות שנלוו אליה - תפוחי אדמה בתנור ושעועית מוקפצת.
כיוון שכך, לאחרונות שוב הלכנו על דאבל: גם עוגת שוקולד חמה עם גלידה וגם קינוח הבית. עוגת השוקולד היתה דחוסה ועשירה, והוגשה עם גלידת קוקוס במקום גלידת הוניל המסורתית – פתרון לבעיית הקינוחים הכשרים ובה-בעת גיוון מעניין מבחינת הטעם.
קינוח הבית שוב היה מפגן של גודל וטעמים – קערה לוהטת ובה פירות אפויים, עליהם נח כדור של סורבה קסיס.
מפה לשם כבר נהיה לנו מאוחר. שילמנו את החשבון המתון (כ-250 ש"ח כולל יין), וכמו אורחי החאן הקדום, יצאנו שבעות ומרוצות לדרכנו, עד לפגישה הבאה.
