מעמדת הברמן נראית הפעילות בבית הקפה אחרת. פרצופים מוכרים נכנסים ויוצאים, לקוחות קבועים מספרים סיפורים קבועים, והמלצריות מקטרות על הטיפים. דברים שרואים משם.
סצינת פתיחה טיפוסית לבית קפה: השעה שעת אחר צהרים מאוחרת ואני נכנס לבר. בית הקפה לא מלא, יותר מחצי מהשולחנות ריקים, אבל למי שרגיל לשבת באותו בית קפה תמיד ייראו כמה פרצופים מוכרים.
לא, לא מדובר בבעל המקום או בעובדים שכבר מכירים את הלקוחות בשמם או לפחות רגילים להשיב להם חיוך. אני מדבר על אותם הלקוחות שפוקדים את המקום כמעט על בסיס יומי. בכל בית קפה ישנם כאלה והם באים בכל הגדלים והצורות.
מתיישב אדם, בטח כבן 60 כאשר באמתחתו דפי שירטוט ועט. הוא תמיד מתיישב באותו השולחן, תמיד מזמין את אותו המשקה ותמיד יציג, בנוסף לדפי השרטוט, קופסת סיגריות מתוצרת יקרה, שאותה יניח על השולחן, לזמינות מירבית. והוא יושב ומשרטט. קשתות, עמודים, דלתות וחלונות. או לפחות, זה מה שנראה מהזווית של העין. כאשר הוא מבקש חשבון, אני נדרך. מחכה, מקווה שישאיר איזשהו דף מאחור. לא שאני כל-כך מתעניין בארכיטקטורה, אני רק מקווה שאולי אני אראה שכל התכנונים שלו הם של איזה מתקן אפוקליפטי שעליו הוא שוקד כל חייו עם הקפה והסיגריה. אבל לא, הוא הולך ואתו הקשתות, העמודים, החלונות והדלתות.
בדרכו החוצה, הוא נעצר, על מנת לתת לאיזו בחורה להיכנס. אני מכיר אותה. לא בשם, אבל בטיפוס. ניתן לדעת לפי ספר הלימוד העבה והמחברת שברשותה, שהיא תיגש לפינה החשוכה ביותר באזור העישון ותבקש מהמלצרית נר. כן, היא מתיישבת ודקה אחר כן, מגיעה המלצרית עם כוס קפה ונר.
ליד הקופה עומד איש שמנמן שנראה חייכני אך חסר מנוחה. הוא אומר לאחראית המשמרת ''נו, את מכירה אותי! עוד שנייה אני חוזר לשלם!'' ונעלם לפני התשובה. הוא יחזור וילך שוב מספר פעמים לאורך היום. אני בטוח שמהחשבון שישלם בסוף היום, תתקזז איכשהו אחת מכוסות הקפה ששתה.
בשולחן שמול הבר יושב אדם מבוגר, מדליק סיגריה עם מצית ''זיפו''. הוא מבחין בי ומתחיל לדבר. מספר לי על ילדותו בתורכיה ואיך שלחיילים האמריקנים שהגיעו לשם היו אותם מצתים. ואז, בדרמטיות מסוימת, הוא מכניס יד לכיס ומראה לי מצית ''זיפו'' שנראית כמו ממצא ארכיאולוגי... ''את זאת 'הרמתי' לאיזה חייל. הוא תפס אותי, אבל החליט להשאיר לי את המצית, הייתי אולי בן 12''. אני רואה בעיניים שלו כמה חשוב לו לספר את הסיפור הזה ותוהה כמה אנשים ש''נתפסו'' עם מצית זיפו בטווח עינו שמעו את אותו הסיפור.
בעל הבית נכנס והמלצרית אומרת לו שמישהו מחכה לו. אני מציץ לשולחן הפינתי ורואה אדם שראיתי לפחות פעמיים במהלך השבוע האחרון. הוא נכנס כל יום ולא מזמין דבר במשך עשרים דקות. ''זה, בסדר'' הוא אומר למלצרית, ''אני מחכה לבעל הבית''. אחרי עשרים דקות הוא מתייאש ומזמין כוס קפה. לפעמים ישב ויחכה שעתיים עד שיתייאש ויבין שבעל הבית לא יגיע באותו יום.
הבחורה מבקשת חשבון ומכבה את הנר. המחברת מן הסתם מלאה כבר בסיכומים. אני מקווה שהיא תעבור את המבחן. האיש השמנמן חזר והוא סופר עכשיו שקלים ליד הקופה. אני שומע את אחת המלצריות מתמרמרת על העובדה שהוא לעולם לא משאיר טיפ. בעל הבית כבר מזמן לא יושב עם מי שהמתין לו. מעולם לא ראיתי אותו מקדיש יותר ממספר דקות לאיש, אבל האיש תמיד חוזר. המלצר של הערב נכנס ומבקש ממני להכין לו כוס קפה. הוא מתיישב על הבר ומדליק סיגריה עם מצית ''זיפו''. אני כבר מצפה לשמוע את השיעור חוזר בהיסטוריה של המצתים...
