לדרבי חוקים משלו: דרבי הוילה הוד השרון

"בצלחת שלי מונחת מנת לברק בתנור, ענקית בגודל ובאיכות, של דג פתוח לפרפר, שהצלייה המדויקת בתנור העניקה לו מעטפת פריכה ושמרה על הרכות והעסיסיות של בשרו הלבן..." לפעמים כל מה שאנחנו רוצים זה להגיע לארוחה במסעדה וליהנות מאוכל טוב, אווירה זורמת ושירות חייכני - שפרה צח גילתה אחת כזו - דרבי הוילה הוד השרון

"הבשר נהדר" הוא מכריז, בעודו מתענג על האנטרקוט 350 גרם שלו, העשוי מדיום לבקשתו, מעוטר פסי צלייה מעוררי תיאבון ועם פנים אדמדמם ושופע מיצים. "מה אתה מדבר, תטעם את הדג!" אני מחזירה לו. כי בצלחת שלי מונחת מנת לברק בתנור, ענקית בגודל ובאיכות, של דג פתוח לפרפר, שהצלייה המדויקת בתנור העניקה לו מעטפת פריכה ושמרה על הרכות והעסיסיות של בשרו הלבן.

אז הגענו למסעדת בשרים או למסעדת דגים? "גם וגם" עונה לנו בני, הבעלים של "דרבי הוילה" וחותם את הויכוח. מסתבר שלעומת שאר הסניפים של רשת דרבי, שמתמחה בעיקר בדגים ומציעה לצידם מנת בשר אחת או שתיים, השלוחה ההוד-שרונית שנוספה רק לפני כמה חודשים נקטה מלכתחילה בגישה אחרת: התפריט כולל את מחלקת "ים", ובה, כמקובל ברשת, מבחר דגי ים ובריכות המוגשים בשלמותם או מפולטים, אפויים בתנור, מטוגנים או על הפלנצ'ה, אך גם את "יבשה", עם כל הפייבוריטים של הקהל הישראלי – המבורגר ושניצל, פרגיות וסטייקים. בנוסף לכך היא גם כשרה, מה שמרחיב עוד יותר את מנעד הסועדים שמגיעים לכאן.

לדרבי חוקים משלו

ובכל זאת, ב"דרבי" כמו ב"דרבי" – לא מוותרים על פלטת הסלטים המוצעת חינם לכל מי שמזמין שתי מנות עיקריות, יחד עם פוקצ'ה חמימה שמתחסלת לנו כמעט בלי שנרגיש. כל אחד מאיתנו מתביית על מה שהוא אוהב – אני מחסלת את האיקרה וההרינג, וחוגגת על שיני השום הקלויות והנימוחות, והוא מנגב ביסודיות את סלט החצילים הקלויים ואת הסלסה עגבניות. ושנינו עומדים בגבורה בפיתוי לרה-פיל חופשי כדי להשאיר מקום לשתי הראשונות הנדיבות בגודלן שכבר מגיעות לשולחן – בשבילו צלחת חומוס ועליו שכבה עבה של בשר כבש טחון, ובשבילי פלנצ'ה רותחת ובה שפע פטריות בשרניות מוקפצות ברוטב אסיאתי מתקתק. נו, ואחרי זה לכו ותתמודדו עם המנות העיקריות, שגם הן מגיעות בממדי קינג סייז.

סיבה לחגיגה

כפי שכבר הבנתם, למרות האתגר גם העיקריות חוסלו בלי בעיה. ככה זה כשטעים לנו. בני בינתיים עוזב אותנו לטובת זוג שרוצה לערוך כאן אירוע משפחתי ובא לברר פרטים. מסתבר שאירועי בוטיק זה הקטע החזק של המקום. וכשמסתובבים קצת מבינים למה: למסעדה צמודה חצר שניתן לסגור בפרגולה ועוד שטח פתוח וירוק, שמאפשר לשחק עם אזורי הפנים והחוץ לצורך קבלת פנים, הפעלות וכדומה. תוסיפו לזה את הנוחות שבמגרש חניה חינמי ממש מעבר לכביש ותבינו למה רשימת ההזמנות לאירועים מתארכת והולכת.

אבל אנחנו עדיין באירוע הפרטי שלנו. וכמו שגורס שיר הילדים: אין-אין-אין חגיגה, בלי-בלי-בלי-בלי עוגה, או במקרה שלנו – בלי איזשהו קינוח מיוחד. אז מגיעים שניים: בשבילו קדאיף מלבי, שמשלב בין המירקם הקרמי של המלבי לפריכות של שיערות הקדאיף. ה"גלקסיה" שלי מגיעה בצורת כדור שוקולד חתום ותמים, מוקף פירורי קראמבל שוקולד. אבל כשהמלצרית יוצקת עליו רוטב טופי חם ציפוי השוקולד ניתך לאיטו וחושף מילוי טעים של קרם לוטוס, וכל הטעמים משתלבים יחד. יאמי!