חדר האוכל

"מהבשר, נדגם פילה 200 ג', שהגיע עם מח עצם, פירה, גזר מזוגג וציר בקר: הסטייק היה פשוט נפלא...", עופר פרוסנר לוקח את היפה שלו, שנותרה הפעם חסרת מילים, לחדר האוכל של השף עומר מילר בתל אביב

משיח, מהאורחן של משיח (סדרת אינטרנט ששווה לראות, מצחיקה שאין דברים כאלה) אמר באחד הפרקים משפט אדיר: "אין שני לרושם ראשוני". זה משפט שנכון להמון מקרים כמו דייטים ראשונים או ראיונות עבודה, והוא נכון גם בכל מה שקשור לביקורים ראשונים במסעדות – חוויה לא טובה מאלף ואחת סיבות (לא תמיד האוכל) – תגרום לך להחליט אם לחזור. אבל יש עוד דברים, המון המון דברים שתופסים אותך (לפני כשבוע ישבתי עם ידידה שלי במסעדה שבה נהוג לאכול ללא סכו"ם – ביקשתי מזלג אחרי כמה זמן, ולשולחן הגיע מזלג אחד בלבד – זה כל כך עצבן אותי, שהחלטתי שאני לא חוזר לשם).

בכל מקרה, הדבר הראשון שתופס אותך כשאתה נכנס למסעדת חדר האוכל, הוא המרחב. למרות הפיתוי לפניו עומדים הרבה מעצבי מסעדות בתל אביב, להגדיל את כמות השולחנות וליצור מרחב קטן מדי לכל סועד, החליטו בחדר האוכל שהם רוצים שיהיה המון מקום לכל אחד: השולחנות גדולים מאוד, רחבים, ובחלק מהם אף מתחלקים האורחים, ממש כמו בחדר אוכל של קיבוץ. התוצאה היא תחושה שלא רגילים למצוא במסעדה.

במקביל לחברותא הזו השכילו בחדר האוכל לשמור על רמת שירות גבוהה מאוד של מלצרים שמצד אחד מסתחבקים-עד-לנקודה-הנכונה, אך מצד שני מקצועיים מאוד ולומדים את אחת המלאכות החשובות שנשכחו במקומות שונים על ידי מלצרים: לדעת להתאים את האוכל ללקוח. בחדר האוכל הרבה יותר סועדים אוכלים במסעדה (כמו שאפשר היה לחזות בביקור שלנו שם) בשיטת ה"תביא לנו את מה שטעים, רק אל תשכח שאנחנו לא אוכלים X". הערה משלימה: עקבתי אחרי הנושא – ולא ראיתי מנה אחת שהוחזרה למטבח. גם חברים שאכלו סיפרו שהדבר בקושי קורה – וזה עוד סימן למקצועיות של הצוות.

אז בואו נדבר על האוכל: המנות בחדר האוכל מחולקות בגדול לשתי קבוצות: פותחים שולחן ובשר. מהבשר, נדגם פילה 200 ג', שהגיע עם מח עצם, פירה, גזר מזוגג וציר בקר: הסטייק היה פשוט נפלא, מידת העשייה שלו יכלה להיות קנה מידה לאיך מתקינים נתח בשר כזה והטעמים התפוצצו בפה יחד עם אלו של התוספות הטעימות.

בגזרת ה"פותחים שולחן" היו לנו (קחו נשימה ארוכה) – מנת לחם הבית, קרם חצילים, כבד קצוץ, סאשימי דג, סינייה מוסר וסלק ממולא. מה שהיה מעניין באוכל, היו הטאצ'ים הקטנים האלה, שהם הסיבה מדוע כיף ללכת למסעדות: כך, קרם החצילים הבאמת אדיר, הכיל דבש תמרים וצנובר קלוי, שני מרכיבים שנותנים טעם לא פחות ממדהים למנה, שבאופן יחסי ובמקומות אחרים נחשבת, די סטנדרטית.

הסאשימי (וידוי: מדובר במנה ממנה הכי התלהבתי בארוחה, אולי חוץ מהסטייק), היה כמו שום דבר שטעמתי קודם. הבשרניות שלו השתלבה יפה עם הירקות הקצוצים, הטחינה והבצל המתוק. ומה נגיד על הכבד הקצוץ? אוי, איזה כבד נהדר, שהזכיר לי מעט את המנה המכובדת הזו מהמסעדות הרומניות של עיר מולדתי חיפה.

גם שני קינוחים אכלנו, אני והיפה שהתלוותה אליי כרגיל, והפעם נשארה שקטה שכן פיה היה מלא באוכל רוב הזמן: הראשון מביניהם היה קראמבל התפוחים, שהמרקם שלו, החלק החשוב ביותר במנה הזו, היה פשוט נכון, וקרם בוואריה שכאילו היה כמו אלה של פעם, אבל היה משודרג בהרבה וטעים בהרבה הרבה.

שווה ללכת לחדר האוכל – זו לא מסעדה רגילה, וגם אם טעמתם את האוכל שתיארתי במקומות אחרים – הרי ששם עושים אותו אחרת וסביר להניח שטוב יותר – וזו סיבה מצוינת ללכת לבקר שם.