מפגש הסטייק

"אבל עוד נגיע לפרגיות, כי קודם כל הגיעו הסלטים. בניגוד למקומות אחרים, במפגש לא מכריחים אותך לקחת אותם, אבל אם כבר לקחת, אתה צריך להיזהר לא להתמלא..." עופר פרוסנר הולך למפגש הסטייק בתל אביב

בתחום הקולינריה, אפשר לחלק את המקומות שמגישים לנו אוכל לכמה קטגוריות ולכמה קטגוריות-על. כך מופיע במדריכי ואתרי המסעדות מגוון הצעות כמו "מסעדה רומנית", "אוכל רחוב", "מזון מהיר" או "מסעדת שף". לפעמים המסעדה מקטלגת את עצמה ובמקרים אחרים מבקרי מסעדות או אנשי מקצוע בתחום הם שמחליטים. אבל יש קטגוריה אחת, שכדי להימנות עליה צריך הציבור כולו להיות לדידו בקונצנזוס. ואני מדבר, כמובן, על "המוסדות".

המוסדות הם מקומות שלרוב הגיעו לגיל גבוה בהרבה מתוחלת החיים הממוצעת של מסעדה בישראל. יש להם מנות דגל מפורסמות, כמות גדולה של לקוחות קבועים שחלקם אף מפורסמים, וסוג של מיתולוגיה סביבם, אולי אפילו איזה כינוי חביב. יכול להיות שאפילו המלצרים או הטבחים במקום הופכים גם הם חלק מהתופעה – כך נוצר מוסד.

התמזל מזלי וזימן לי לכתוב את הכתבה הזו על אחד מאותם המוסדות, והוא מפגש הסטייק. המסעדה הוותיקה הזו ממוקמת בדרך בגין, ומשמה אפשר להבין שהפעם המומחיות היא הבשר. אז רק אקדים לרגע את המאוחר ואתן לכם סיכום של האוכל שמוגש במפגש: לא משנה מה, מקום שמגיש לכם אוכל כבר חמישה עשורים לא יכול לעשות את זה גרוע, או כמעט טוב, או בסדר. הוא חייב לעשות את זה מצוין, אחרת הוא פשוט לא ישרוד. וזה מה שמפגש הסטייק עושה.

הלכתי עם הפונטית, ידידתי משכבר הימים, שמאד שמחה להגיע למקום. "מלים הן פתח לזכרונות", היא אמרה לי, ואוטומטית למשמע השם מפגש הסטייק נזכרה בשיפודי הפרגית שהייתה נוהגת לאכול עם הוריה בטיולי ילדותה לתל אביב, אחרי שהיו רוחצים בבריכת גורדון בשבתות. מה שהיום כבר לא יכול לקרות, כי המסעדה הפכה מאז כשרה.

אבל עוד נגיע לפרגיות, כי קודם כל הגיעו הסלטים. בניגוד למקומות אחרים, במפגש לא מכריחים אותך לקחת אותם, אבל אם כבר לקחת, אתה צריך להיזהר לא להתמלא: 18 הסוגים השונים מוכנים כולם במסעדה. לא נלאה אתכם בכל הפרטים, רק נציין שאהבנו במיוחד את החציל בטחינה, את הכרוב האדום, הטבולה, המטבוחה ובעצם גם את כל השאר. טעמנו גם כבד קצוץ שהזכיר את זה של סבתא שלי, את החומוס המפורסם של המסעדה ששמעו יצא למרחוק ולאפה חמה שיצאה כמה שניות קודם מהתנור. קשה להסביר את השפע העצום המוגש לשולחן – צריך לחוות את זה, ולזכור שצריך עוד לשמור מקום לבשר.

גם בגזרה הזו הגיע שפע – כשהפונטית ואני החלטנו ללכת על שיפודים. היו חמישה: פרגית, קבב, כבש, חלוויאט וכבד. כולם היו אמנם טעימים מאד ומתובלים כיאות, אבל אם אני צריך לבחור כוכב, הרי שמדובר בחלוויאט – שקדי עגל שהיו עשויים במידה הנכונה, נימוחים ובמרקם כמעט מושלם. הפונטית עפה על הפרגית, ואמרה שמדובר באותו הטעם הנהדר שהיא זוכרת מפעם. כאן המקום לציין, שאף על פי שהטעמים אכן שומרים על איכותם, התפריט במקום לא מפסיק להתחדש, וכל הזמן נכנסות מנות חדשות (האחרונה היא למשל דג מרוקאי שמגיע במחבת), וכמובן שלל תבשילים נוספים שבכלל לא היה לנו זמן או מקום לגעת בהם.

אחרי שסיימנו גם את הצ'יפס והפירה שהגיעו עם הבשר, התחלנו ללטוש עיניים לקינוחים. גם כאן הלכנו על הקלאסיקות: קרם בוואריה ומוס שוקולד. למרות המעבר לכשרות, החליטו במפגש לא לוותר, ועבדו קשה עד שהצליחו להכין קינוחים כשרים עם טעם זהה לקודמיהם.

הפונטית, שביקשה את נפשה לישון, אמרה משפט שסיכם את כל הארוחה: "נכון שתמיד כיף לטעום דברים חדשים – אבל עם הטעם הישן פשוט אי אפשר להתווכח". תמיד הייתה טובה עם מילים, ממש כמו שהמפגש טוב עם אוכל.