מסעדות, הזמנת מקום במסעדה, חיפוש והמלצות על מסעדות בתי קפה וברים בישראל
Skip Navigation Linksראשי > קפה ובתי קפה > בתי קפה> כתבת ביקורת על בית קפה אורנה ואלה שינקין תל אביב

אורנה ואלה


מוקד הזמנת אירועים במסעדות

"כבר הייתה לי כותרת מוכנה: 'אדם בר ביקר באורנה ואלה, והצליח לא הזמין לביבות בטטה'..." אבל זה לא הצליח. הוא כן הזמין. ומה כבר קרה?!

כבר הייתה לי כותרת מוכנה: "אדם בר ביקר באורנה ואלה, והצליח לא הזמין לביבות בטטה". קצת סנסציוני אולי, אבל כותרת קלאסית, כזאת מהשכונה של "אדם נשך כלב" כמו שמלמדים בבתי ספר לעיתונאים מתחילים. אבל הכותרת הזאת, מה לעשות, תיאלץ להישאר במגרה. כמו שבבחירות, ואת זה יודע כל סוקר מתחיל, הקולות הצפים "חוזרים הביתה" אל מפלגת האם, כך קורה גם לסועד המבולבל, כשהוא ניצב מול תפריט מגוון ומפתה. אז ישבנו לנו והחלפנו מבטים, "אולי תזמין את הבריוש תאנים עם גבינת רוקפור"..."אולי תזמיני מקלות מלוחים עם שמנת מקדמיה..." אתגרנו זה את זו וזו את זה, כשכל אחד מחכה שהשני יישבר, ויזמין את לביבות הבטטה הכי מדוברות בין הירדן לים.

אבל בואו נעשה רגע סדר. בימים שבהם המושג "מוסד" עובר תהליך זילות אימתני, כדאי להתעכב שנייה על מה שהופך את "אורנה ואלה" למקום שראוי לתואר. זה לא רק הוותק – 20 שנות מסעדה שקולות אמנם ל-30 שנות-כלב (פחות או יותר), אלא ההקשר שבו הוא קורה – חלל טיפוסי בשינקין הופך בשנתיים האחרונות מחנות בגדים לבית-קפה לחנות אקססוריז, ושוב לבית קפה ואז למספרה, בלי שאף אחד מהמהפכים הללו יטביע חותם כלשהו בתולדות העיר. ואם נוסיף לוותק את ההידור המאופק שהמקום משדר, השקט, המקצועיות, השירות החביב-אך-לא-מעיק, אני מקווה שה"מוסדות" מתחילה לקבל איזו ממשות בעיניכם. ועוד לא אמרנו מילה על האוכל.

האוכל של אורנה ואלה מצליח להתחמק בנון-שלנטיות מכל הגדרה ותיוג. זה לא בית קפה (אף על פי שקם כבית קפה), זה לא ביסטרו (אף על פי ש"עשו" כאן ביסטרו עוד לפני מגיפת הביסטרואים, וזו גם לא מסעדת-בריאות, אף על פי ששוב, באורנה ואלה זיהו את הטרנד הבריאותני, ובשנים האחרונות התפריט הלך והתעשר במנות צמחוניות, טבעוניות ונטולות גלוטן. אלא שהן מצליחות לעורר תאבון גם של קרניבורים (מישהו קרא לי?) והן מנות מקוריות, יצירתיות ומעוררות סקרנות, נטולות צדקנות וטהרנות. על הדרך, פרסמו אורנה ואלה גם ספר מתכונים מצליח, שמסכם את פועלן (נכון למועד הוצאתו).

אז הזמנו את לביבות הבטטה, מה כבר קרה?! לי יש תיאוריה, אגב, שהמנה זכתה לתהילתה פחות בזכות הלביבות, ויותר בזכות הרוטב הסמיך והעשיר, על בסיס שמנת, מיונז ו(הרבה) עירית קצוצה. תחושה של בית. יחד אתן הזמנו גם כדורי ריזוטו מטוגנים ממולאים במוצרלה די בופאלו (סופלי, בלשון האיטלקים). יופי של מנה, שלשמחתי רואים יותר ויותר ממנה במסעדות עירנו. ציפוי מטוגן פריך מבחוץ, מילוי של מוצרלה מותכת במרקם קרמי מבפנים, ובתווך ריזוטו, הצורה הנעלה ביותר של אורז שניתן לקנות בכסף. את שתי המנות ליווינו ביין אדום עשיר וכבד: "איתן" ו"ריחן" של ברקן. הראשון על בסיס שיראז, בתוספת מרלו וקברנה, והשני על בסיס קברנה, בתוספת מרלו ושיראז. אני אהבתי את הריחן קצת יותר, בזכות כובדו.

לעיקריות בחרנו בלברק, שהוגש חם מהתנור, בצלחת מהסוג שבה נהוג להגיש סינייה. הלברק העסיסי הוגש עם תפוחי אדמה צלויים (שהוגשו בנפרד) ולווה בעגבניות, אוכמניות מיובשות וצנוברים, ובעוד מרכיב לא מזוהה שהעניק לו טעם חרפרף משהו. יופי של מנה. לצדו בחרנו במנה מהארסנל הצמחוני: נתחי טופו (מיוחד, מקדיתא) בטעם מעושן, שהוגשו על בורגול עם רימונים ועשבי תיבול. בחירה הרפתקנית, תודו, אבל מאד מתגמלת מבחינת קומפוזיציית הטעמים והמרקמים.

נשענו לאחור, ופתאום שמנו לב לעובדה מפתיעה: אין מוסיקת רקע! אנשים סביבנו (ואפילו אנחנו) מנהלים שיחות, בשקט, ואין לאיש צורך בפסקול שילווה את הארוחה שלו, ולאיש זה לא חסר! כנראה שמסעדן (או מסעדניות, במקרה שלנו) צריך לעבור איזה שהוא רף של בטחון בתוצרתו, כדי שיוכל להגיש אותה נטו. קינחנו בטארט אגסים ושקדים, עם גלידת ווניל. קלאסי. כמו אורנה ואלה.