לילה בתל אביב

כל הדברים היפים שמתרחשים בחשכת הלילה של תל אביב, על פי איתמר מישור, ע"ע זאייצ'יק בר קטן: "...האם מי שאינו יצור טורף או בעל חיים שזקוק לאפילה כמחסה, ובכל זאת בוחר לחיות בלילה, נדון לכישלון?..."

"אני יודע שהלילה לא דומה ליום: שהכול שונה, שאת מעשי הלילה לא ניתן להסביר ביום, משום שאז הם אינם מתקיימים, ושלאנשים בודדים הלילה יכול להיות זמן נורא, מרגע שבדידותם החלה." (ארנסט המינגווי, הקץ לנשק).

כל בוקר, אני ועוד רבים אחרים מאזינים לציוצי הציפורים ורואים את היום החדש מפציע. ההבדל ביני לבינם הוא שבזמן שהם יוצאים לעבודה, אני חוזר ממנה. בדרך הביתה מהבר, הכבישים והרמזורים קצרים יותר, נהגי מוניות מנומנמים מסיעים צעירים מותשים למנוחת שיכורים. בבית, אני עדיין לא מנומנם. מכין לי ארוחת ערב, שותה קפה שחור וגם מעשן סיגריה או שתיים. רק אז, כשהבטן הנפוחה והגרון הצורב מכסים ברכות אכזרית את כאב הרגליים העוקצני, אני נרדם. בבוקר אני שונא את איתמר של הלילה, שאכל דקה לפני שהלך לישון ועישן כל כך הרבה. כבר שנים שהם מסוכסכים.

ביום שישי האחרון הבטחתי לעצמי שאצא מוקדם הביתה, שתיים-שלוש בבוקר זה מספיק. הבר התחיל להתרוקן בשעות הנכונות, כבר שחררתי מלצרית שיכורה אחת הביתה, שתיתי מספיק מים לפני שאנהג, כרכתי את התיק על הכתף - ובדיוק אז נכנס דניאל בן דודי עם חבר. הורדתי את הכתפייה מהגב והתיישבתי לידם, יחד עם שאר הקבועים השיכורים השמחים. אחרי קפה ודיבורים חשובים, השעון הראה שכבר חמש בבוקר.

תל אביב בבוקר, תל אביב בלילה

הלילה של תל אביב הוא מסך עשן שמאפשר פתיחות, חברותיות, הסרת אחריות – ולתוך כל זה האלכוהול משתלב בצורה מושלמת. את השיחות של הלילה לא תוכלו להחליף בשיחות של היום. תחושת האינטימיות, שהאפלה בחוץ מעניקה, מסירה את גבולות ההיגיון. אפילו רחשי הלילה הם לא נהמות היום, והצפירות ברחוב נשמעות כמו נהמות על אי קטן ופרטי. הלילה ממכר כשצורכים אותו לאורך זמן, כל מרכיביו מופרשים עכשיו למוח וזורמים בעורקים באופן טבעי. הגמילה הבלתי נמנעת עוד צפויה להיות קשה מאוד.

בוקר. הבוקר שלי עכשיו מתחיל בשעה 13:00, וגם זה בזכות השעון המעורר. כשאני יוצא מהבית הדואר כבר סגור, הפקידים בבנק סופרים קופה, עובדי ההייטק חוזרים מארוחה עסקית והסטודנטים מתחילים את השיעור האחרון להיום. אבל לא תמיד אני יכול לקום בשעה שאתם קוראים לה צהריים. לפעמים גם לי יש סידורים. בבקרים כאלו, ריח הקפה ברחובות הראשיים נותן לי סיבה להתגעגע, האמהות הערניות בצורה מעוררת חשד נראות לי בעלות כוחות מיוחדים, הצעירים המגולחים בחולצות המכופתרות והזקנים המשועממים שיוצאים לראות עולם מזכירים לי כולם שיש עולם שלם שאני עיוור לו. בוקר, האם אתה שווה את זה?

ימים שהיו לשבועות, חודשים ושנים הפכו אותי באופן מלאכותי לחלוטין לזן אחר של אדם: פתוח יותר, סקרן יותר, חולה יותר, נוירוטי יותר. אני בטוח שיש סיבה טובה לכך שרוב יצירת הטבע קמה כשהשמש זורחת והולכת לישון עם השקיעה. האם מי שאינו יצור טורף או בעל חיים שזקוק לאפילה כמחסה, ובכל זאת בוחר לחיות בלילה, נדון לכישלון?