מרגו

"בופה יום שישי של מרגו, היום היחיד בשבוע שבו המקום פתוח לקהל הרחב, פופולרי עד כדי כך, שההגעה מחייבת הזמנה מראש..." מיכל גיא מבקרת במרגו – בית לכנסים ולאירועים קטנים וגדולים בקיבוץ צרעה, שמציע גם בראנץ' בשישי

הדבר הראשון ששמים אליו לב כשנכנסים למרגו, מרכז כנסים ואירועים בקיבוץ צרעה, הוא קיר הסבתות: תמונות אלגנטיות בשחור ולבן של נשים (וגם גבר ייצוגי אחד) במיטב מחלצותיהן, מישירות מבט רציני למצלמה. הסבתא שעל שמה קרוי המקום, רות מרגרט (מרגו) נקש, סבתה של הבעלים אורלי לוק, התכבדה בשתי תמונות על הקיר. הסבתות האחרות הן של חברות, עובדות ואפילו לקוחות. וכולן משקיפות על החדר הראשי של מרגו, שגם הוא מחווה לבית סבתאי: שולחנות מעוקלי רגליים, אגרטלים מעוטרים, מסגרות עץ מעוצבות עוטפות תמונות בשחור לבן, וילונות תחרה רקומים על החלונות, המשקיפים לנוף של עמק האלה. ומתחת לחלונות, הסיבה שלשמה התכנסנו: שולחנות עמוסי סלטים וקישים מסוגים שונים, לחמים טריים וגבינות בוטיק, בורקסים ומוזלי ועוגות וריבות תוצרת בית, ותה ומיצים טבעיים בהגשה עצמית. בופה יום שישי של מרגו, היום היחיד בשבוע שבו המקום פתוח לקהל הרחב, פופולרי עד כדי כך, שההגעה מחייבת הזמנה מראש.

אז מה בעצם הופך את מרגו למקום מבוקש כל כך לכנסים ואירועים קטנים וגדולים, לחברות הייטק, לקבוצות ולשמחות משפחתיות? אם נסכם זאת בקצרה, מדובר באהבת האדם ובאהבת האירוח. עד לפני שנה פעל פה בית קפה מצליח, ייחודי מסוגו באזור שמציע הרבה תענוגות קולינריים – יקבים, שוקולטיירים, מבשלות בירה ומחלבות בוטיק – אבל מעט מאוד מקומות שבהם ניתן לשבת וליהנות מהם. הוא עבד מסביב לשעון וזכה להצלחה רבה עד כדי כך שיום אחד אורלי פשוט התעייפה, והחליטה לסגור אותו ולהתחיל מחדש. כשנפתח מרגו מחדש בגרסתו הנוכחית, כבית לכנסים ואירועים (עד 70 איש בחורף, 170-180 בקיץ, כשגם מרפסת העץ והחצר פתוחות), הדגש ניתן למילה בית: עם סגירה מלאה של המקום לטובת באירוע, סיפוק כל הציוד הדרוש ושירות תוך מתן יחס חם ואישי, הפך מרגו למקום שבו האורחים מרגישים כל כך נוח - אפילו לתלות את התמונה של הסבתא שלהם על הקיר.

כמחווה ללקוחות הנאמנים של בית הקפה ההוא, וגם כדי לאפשר לקהל הרחב ליהנות מחוויית האירוח של מרגו, פתוח המקום בימי שישי ומציע ארוחת בופה במחיר 79 ₪. על התפריט אחראי קייטרינג חלבי, כשר למהדרין (תפריט הערב כשר בהשגחת בד"צ בית יוסף), מה שמאפשר לעובדי מרגו להתמקד במה שחשוב להם באמת – האירוח. עוד אנו נהנים מארוחת הבוקר שלנו (פירוט מייד) מרחפת מסביב נטלי, מנהלת המקום, ומצליחה להיות בכל מקום בכל רגע נתון: לפתוח את הדלת כדי לקבל בחיוך ובברכה אורחים חדשים, לשעשע סועדים באנקדוטות על המקום (ובשלבים מתקדמים של השיחה גם להחליף אתם מתכונים), ליישר צלחות סוררות על המזנון ולדאוג שלרגע לא יחסר שום דבר, תוך שהיא מתקתקת שני מלצרים ושני עובדות מטבח ביעילות מופתית. בין לבין היא גם עונה לטלפון, ומתנצלת בפני המתקשרים במבוכה כנה ואמיתית: לא, אי אפשר לבוא היום. המקום מלא לחלוטין. אולי יהיה שולחן פנוי באחת עשרה ורבע, נסה להתקשר עוד חצי שעה.

אבל אנחנו הזמנו מקום מראש, והגענו בזמן, והיינו רעבים, ומרגו היו ערוכים לחלוטין לענות על כל הציפיות שלנו: מבחר נאה של סלטים ("בדרך כלל אנחנו שמים בר ירקות להרכבה עצמית, אבל היום התחשק לנו לגוון"), ובהם שני סלטים ירוקים, סלט ירקות קצוץ עם גבינה מלוחה, סלט גזר ועוד סלט מסתורי אחד, שהכיל גבעולי סלרי, אגוזים ותפוזים. לפחות חמישה סוגים של לחמים ולחמניות. גבינות בוטיק מגוונות (אנחנו טעמנו ברי עגולה, רוקפור מעודנת, גבינה צפתית מתובלנת היטב וגבינה צהובה קשה עם תבלין כלשהו – אולי כמון). סלט טונה, חמאה, לבנה, פסטו, עגבניות מיובשות, בורקס ממולא גבינת קשקבל, קיש תרד וגבינות, וזה אחרי שהחלטנו לוותר על המוזלי המפתה, עם היוגורט והפירות ושלושת סוגי הגרנולה. כשאנחנו קמים לריפיל, אנחנו מגלים שיד נעלמה חידשה את המלאי, רעננה את הסלטים, הוסיפה גבינות חדשות והחליפה את הקיש באחר.

אל אגף הקינוחים אנחנו מגיעים אחרי כמה קימות אל השולחן העמוס. ואחרי ההתפעלות המתבקשת מהנוף שבמרפסת, שגם בימים עם ראות קצת פחות טובה, כמו זה שהגענו בו, עדיין מהמם. ואחרי שתרבות האירוח של המקום גררה אותנו לדיון ארוך בשאלה האם יש הבדל בין אירוח של סבתא פולנייה (מהצד שלי) עירקית (מהצד שלו) או טוניסאית (מהצד של מרגו, על שמה קרוי המקום). ואחרי ששבענו והשתבללנו בכיסאות ונהנינו מהחום ומהמוזיקה ומהתחושה שיש מי שדואג שיהיה לך נעים. קצת כמו בבית של סבתא. והקינוחים כוללים מגש גדול של עוגיות, מאפינס בירה שהולכים נהדר עם הריבות שנטלי רוקחת (במקרה שלנו, תפוז ג'ינג'ר, ותפוחים ואגסים ביין), רולדה ממולאת קצפת ותותים, עוגת ריבה עם מרנג ושוקולד ועוגת גבינה ושוקולד לבן ("את חייבת לטעום אותה, זאת עוגת הדגל שלנו"). המסקנה מהדיון, אגב, הייתה שלמרבית הסבתות של ילדותנו גם ככה לא היה יותר מדי מה להציע, אבל מה שהן הציעו, מרק קובה או קוסקוס או רגל קרושה – הן עטפו בהמון אהבה, והגישו על שולחן עטוף במפת תחרה. ממש כמו במרגו.