קלואליס

"מנת הקלאמרי התגלתה כמנה של טבעות וראשים, עם צימוקי עגבניות וזיתים, שום וצנוברים בשמן זית, על מצע ריזוטו שחור..." אדם ומיה בר הולכים לקלואליס שברמת גן, וזוהי החגיגה וגם עילתה. כאן התגלה השף ויקטור גלוגר כמכשף

התחשק לנו לחגוג ולא ידענו מה. ימי הולדת, יום נישואין, כולם הרחק מאחורינו או לפנינו. אפילו יום הולדת חצי (אתם חייבים לנסות, אם עוד לא ניסיתם) לא נראה באופק. אז אמרנו לעצמנו שאם נלך למקום מיוחד – זאת תהיה גם החגיגה וגם עילתה, וכך מצאנו את עצמנו מפליגים למתחם הבורסה, בואכה קלואליס.

על קלואליס אנחנו שומעים כבר שנים. ויקטור גלוגר, השף, קנה את תהילתו כשף המיתולוגי של מסעדת 206, וזה בלי להזכיר אפילו את הרקורד שלו בצרפת מולדתו. בקלואליס ייסד גלוגר, כך מספרים בעיר, מטבח צרפתי-ים-תיכוני עילי, שבו הוא מכשף דגים ופירות ים לכדי מנות נשגבות בטעמן. יצאנו, אם כן, לבדוק הכצעקתה.

המיקום של קלואליס יכול לבלבל: כל כך התרגלנו לתרבות המתחמים בתל-אביב, שממש קשה לנו לעכל מסעדה שמעזה לצאת מהעדר ולהתבודד לה כך סתם ברחוב אבא הלל ברמת גן (למעט מאראבו השכנה). דרושה כנראה מידה רבה של בטחון כדי לעשות זאת, ובטחון, מתברר, לא חסר.

הכניסה לקלואליס כבר מעבירה את המסר עם עיצוב קלאסי מאופק בהידור. רצפות עץ, תקרות גבוהות, תאורה רכה, אקוסטיקה משובחת עם פסקול נעים ושקט. מהמקומות שעושה לך נעים בגוף להיכנס ולהתיישב, עוד לפני שפתחת תפריט, נגסת נגיסה או לגמת לגימה. התרווחנו לנו במקום והתמסרנו לצוות ולקריאה בתפריטים, בהרגשה שאנו עומדים לצאת למסע מענג.

כשפתחנו את תפריט היינות של קלואליס נשמטה לנו הלסת, ולא ממש הצליחה לחזור למקום. לקלואליס, מתברר, יש מרתף יינות מרשים ביותר, שכולל מאות יינות, עם דגש על יינות צרפת, איטליה וישראל, ונציגות מכובדת גם ליינות העולם החדש. המחירים, אגב, מתחילים ב- 90 ₪ ומסתיימים אי שם בסכומים של 5 ספרות, ליינות נדירים משנות בציר קדמוניות.

מתפריט האוכל בחרנו לפתוח עם קרפצ'יו SEA BASS עם פלפלת ורודה ממדגסקר, ועם קוקי סן ז'אק בצדפה עם ג'וליין ירקות שורש ברוטב כמהין. פרוסות הקרפצ'יו עוצבו על הצלחת בתצורת פרח יפהפה, עם קישוט של עלי סלק קטנים ממעל, ותבלון של גרגרי פלפל ורוד ממדגסקר, שנתנו טוויסט משמעותי למנה. הפלפלים הוסיפו נגיעה של חריפות עם עקצוץ קל שדמה לעקצוצו של פלפל סצ'ואני. הקוקי סן ז'אק, מיובאות לישראל מניו-זילנד, מוגשות כאן בצדפתן, ובנות הלוויה העדינות שלהן (ג'וליין ירקות, רוטב כמהין) מדגישות את עסיסיותן בלי להשתלט עליהן. ליווינו את שתי המנות המצוינות הללו בשתי כוסות Picaie,Super Veneto של Cecilia Beretta בעל גוף ועשיר בטעמים, ולכל מי שהרים גבה על כך שבחרנו ביין אדום ללוות סעודה של דגים ופירות ים – ככה אנחנו אוהבים וזהו.

לעיקריות בחרנו במנת שרימפס ובמנת קלמארי. מנת הקלאמרי התגלתה כמנה של טבעות וראשים, עם צימוקי עגבניות וזיתים, שום וצנוברים בשמן זית, על מצע ריזוטו שחור. כבר כתבתי בעבר על חיבתי העזה לריזוטו ולכל העושר הצפון בו. לריזוטו השחור נוסף איזה נופך של מסתורין, אף על פי שבסופו של יום הצבע השחור מגיע מהדיו שמפיקים הדיונונים. המנה שאכלנו כאן הציעה שילוב מפעים של טעמים ים-תיכוניים עזים, עם חומר גלם ימי טרי ומשובח. גם המנה שמנגד התגלתה כהברקה. שרימפס ברוטב שמנת, גבינה כחולה ותפוח עץ. גלוגר משלב באומץ בין עזות הטעם של הבלו-צ'יז, מתיקות השמנת והחמיצות הקלה של התפוחים, בלי שאף אחד מהם יאפיל על עדינות בשרם של השרצים וזהו עונג מופלא.

בשלב הזה מילאנו מחדש את כוסות ה-Picaie שלנו והבטנו קצת מסביב. שמנו לב, שהמדיניות המוצהרת שמשלבת פשטות ואנינות, מתגשמת הלכה למעשה בשולחנות שלידינו. לצד אוליגרכים ודמויות מוכרות מהכלכלה המקומית, יכולנו לראות גם זוג בג'ינס, שחגג את מה שחגג. תראו לי עוד מסעדת עילית (או אפילו בינונית, לצורך העניין) שמציעה כוס יין ב-19 ₪ בלבד. גם החמוצים המוגשים לשולחן שנראים כאילו מסרט אחר, אינם אלא תזכורת לפשטות, ולמיקומנו באגן הים התיכון.

החלפנו עוד מבטים מאוהבים (היין?) וקינחנו בקרמה קטלנה דה חירונה - קרם קטלן עם גלידת קינמון, צ'יפס תפוח ומיץ גראנד סמית (סחוט במקום), ובסורבה יוגורט כבשים, שהוגש עם קולי של פטל שחור. שניהם מרעננים, ומסוג הקינוחים שלא מכבידים במתיקותם. איזו חגיגה נהדרת!